לו יכולתי באבחת החרב, זו השמורה
למלכים בלבד, לצאת אל הגשם,
לרקוד עם הכח בגשם, אז, כשיצא אל
הגשם,
לשונו משתרבבת, חותכת  את
הקוסמוס בקווים
אקראיים
עיניו החכמות יודעות
את שלא אדע לעולם.

ואני נחבאתי.

והלא
עד שאמרה בקולה
המתוק
"אשאר איתך כל הלילה", פיק, הנערה מקוסמואי
לא ידעתי עד כמה זולה הבדידות, נזילה, אלף באטים בלבד.

ה
א
מ
נ
ם


זה מה  שרציתי, אז,  את
הרגעים:
פיק הרוקדת, ישבנה הגבוה על פרצופי השיכור
ואנכי הלוחש  לה "איי רילי לייק יו יו נו"

מה כל זה מה,

אחרי בנגקוק לא יישאר דבר.


לו יכולתי, פעם אחת, לצרוח,  כאותו
ערג' שיכור באלנבי
אז,
כשהייתי בן עשרים וארבע, אחרי תמה או אולי לפניה אינני זוכר,
שצלע וצעק
וירק וקילל,
מרעיד בקולו את הרחוב
המצחין
הלוך וצלוע, הלוך וירוק,
יא ערס יא
גוואד
איפה  השרמוטה
שהבטחת לי