יום שני, ערב, אני בתחילת דרכי הביתה מהצבא, הולכת לכיוון
התחנת רכבת, הרחוב שקט, בשעה כזאת הוא בד"כ ריק, אני מרגישה
שיש מישהו שהולך מאחוריי, אני מסובבת את ראשי ופוגשת את שרון,
מכר שגם בדרכו לרכבת ואנחנו ממשיכים ביחד.
מעבר חצייה מרומזר ראשון, כביש דו נתיבי, בעודנו מפטפטים לא
שמנו לב לאור ברמזור להולכי הרגל, בדקנו שהכביש ריק ממכוניות
ועברנו. הגענו לאי תנועה, גם שם לא ממש שמנו לב, אך המכוניות
עצרו, להן היה אדום התחלנו לעבור והאור ברמזור למכוניות כבר
התחלף לירוק, כשאנחנו כבר במרכז מעבר החצייה המכוניות שבנתיב
הראשון החלו להתקדם. אני ושרון כבר כמעט סיימנו לחצות ואז
ראיתי מכונית פרטית, דוהרת במהירות מטורפת לעברנו, נשמע רעש
חזק, הרגשתי חבטות חזקות בראש, ובשניות הבאות אני כבר לא
זוכרת כלום. ואז הפרמדיק שאז זיהית אותו כ"מישהו" עזר לי לעבור
למדרכה, ומהרגע שהתיישבתי התחלתי לצעוק "תזמינו אמבולנס אני לא
מרגישה את הרגל, תזמינו אמבולנס!!!" האמבולנס והמשטרה היו כבר
שם, הפרמדיק ניסה להרגיע אותי והחל לגזור לי את המדים הייתי
בהלם, רעדתי כולי, לא הבנתי למה מגיע לי תאונה אחרי תאונה,
פעמיים באותו חודש,
דיי!
הבחנתי בשרון, שוכב לצידי מזיע כולו, את לא לבד כאן חשבתי
לעצמי שרון נפגע גם, הוא היה איתי! "אתה בסדר?" יצא לי בקול
בקושי נשמע "הכל בסדר?" הוא היה בסדר באופן יחסי כמובן
למצב...
הפעם לא צעקתי על הנהג, לא יכולתי לא יצא לי קול אפילו הדמעות
נחנקו לי בגרון, כלום לא יצא אחרי הצעקות לאמבולנס והבדיקת
בסדר לשרון,
האמבולנס פינה אותנו, זאת היתה התאונה השנייה שלי.
זה אמיתי,
זה לא היה קל, ההלם הפחד וגם הכאב הפיזי. בזמן שאני בבית אני
מבינה הרבה, על החברות האמיתיות, על להעריך את הדברים הכי
קטנים של החיים, ועל כמה שיש לי עוד להבין בכלל...
התאונות יכלו להגימר בסוף קטלני הרבה יותר אם רכב היה בנתיב
בתאונה הראשונה, ואם הייתי נפגעת כמה שניות קודם בתאונה
השנייה. אני מלאת תודה על כך.
נהגים, רק סעו בזהירות.
