לפעמים נדמה לי שירושלים אוהבת אותי בין הפרטים הקטנים.
היא תמיד מסתכלת עלי מתוך הפינות הסדוקות ממכסי פחי האשפה
ועיניים קטנות של ילדה אחת עם אצבע בפה וביד ממחטה. יוצאת לה
ירושלים מאחורי פינות הבתים מתחפשת בצללים והיא רואה, הכל
רואה. הנה סוס מושך בכבדות בעליה ונאסקו, העגלון, על כף ידו
נשען, נים לא נים, בעגלה. עכשיו עייף היום ופס של חשכה כבר
נמשך אל פנים האורווה.

היא עוברת בין כדי החלב של יששכר החלבן, מדלגת מעל גדר חצרה של
אסתר התופרת ומסנוורת אל עיניי ממכסה קופסת שימורים ריקה שנוטה
על צידה מעל ערמת הזבל. הנה עוטפת היא עגלה של תינוק.

זיג-זג של גלגל מעצבן. הגלגל אף פעם אינו בוכה והאם דוחפת
מושכת בעליה. ירושלים עוצרת על רחבת אבני מרצפת שזופה, עוברת
בין קבוצת נערים, מסתכלת ומריחה את ריח הסחלב העולה מחנותו של
עבדול הקיוסקאי מריחה ומחייכת אלי מבין אמירי העצים.

אני אוהב להרגיש את ירושלים הקטנה המסתובבת לה לפרקים בין
מסמרים מעוקמים התקועים בקרשי בניין המונחים זה ליד זה בצד
ערמת החול הקטנה כי אז השמים בהירים ונופלים מעט על כובע הטמבל
של רחמים הבנאי.

ניזכר במסמרים הנוצצים מבין שיניו הלבנות של חמדי, הסנדלר,
ורואה אותו אל נגד עיניי שולף מסמר והך פטיש תוקע. ריח העור,
כריחו של חמדי עצמו, עולה בנחירי משכר. אני רואה אז את השמש
מציצה מבין הרווח שבוילון ומיד נסוגה ונעלמת. שמש רחומה חמימה.
שמש ירושלמית קטנה.

להיזכר בך בפרטים, ירושלים. לאהוב את הרזים הקטנים הבאים ושבים
סביבותיהם. ימים של פעם, ועכשיו?