X - Invitation Wizard


פעם אחת ניסתה להחזיר לסיימון, בעלה, כגמולו. לא הקדישה מחשבה
רבה לתכנון או לתוצאות. פעלה מתוך נקמנות.
היא הכירה את יוסף באינטרנט. הוא הזמין אותה לחדר הצ'ט שלו
והיא נכנסה לשם בידיעה שזו דרך טובה לפגוע בגאוותו של סיימון.
שתי הפגישות הראשונות שלהם בחדרו הוירטואלי היו מה שנקרא בפיה
- הכרות של תעודת זהות. מילוי פרטים. יש לו אישה עובדת - רופאת
נשים  שלוש בנות, שתים נשואות, אחת עדיין לא. שלושה נכדים.
הוא - פנסיונר. מהנדס. עוסק בתחביביו. ומחפש ריגושים.
הוא רוצה לדעת איך היא נראית, אם רוצה להפגש איתו. הוא מבטיח
לה שהוא חכם, נעים הליכות, לא יעשה לה משהו שהיא לא תרצה.
היא מתחסדת - יש לה חיי מין טובים, לא מחפשת תחליפים, הכל טוב.

היא יודעת היטב את פזילותיו של סיימון, פגועה מהן מאוד, אבל
נסגרת מעצמה.
הוא לא שואל אבל חושב - אם כל כך טוב לה מה היא עושה כאן בחדר
שלי. -בכל זאת בואי תראי אותי.
היא, לא נגמלה עדיין ממשובות נעוריה - לכבוש את כולם, להרשים,
לקבל את בטחונה, ממנו ומכל אחד ואחד. עליה לדעת אם זה מנשק טוב
מהאחר ואולי איתו תגיע אל פסגה אחרת שהיא עדיין לא כבשה.
עוד שיחה, עוד נסיון שלו לגרור אותה אל מיטתו הוירטואלית. הוא
מלגלג עליה, הוא מתגרה בה, מגרה את חושיה, מנסה מכל צד, בכל
צורה.
היא הודפת, מתבצרת כבחגורת הצניעות, מספרת כמה טוב לה, כמה הכל
מצוין.
הוא שואל אותה, בלילה, בחדרו הוירטואלי, איפה בעלך, למה את
לבד. היא מסבירה, היא מתחמקת, הוא אומר שמרמים אותה, היא כמעט
מודה אבל אומרת שאינה מקנאה.
הוא אומר לה, בואי נפגש, אחבק אותך חזק, אראה לך כמה אני
מתחשב, את תרצי עוד.
היא מתרצה, אומרת שתבוא, אבל רק לראות, בלי לנגוע. לא אומרת
אבל  פוחדת שתיסחף, היא יודעת שאסור לה. היא יודעת שהיא
פוחדת.

הם קבעו להפגש. הוא אמר לה מה ילבש, ובמה ינהג, התעניין לדעת
איפה יחנה היא הסבירה בסבלנות וחשבה - גם הוא פוחד.  
ב- 10:30  בקניון.
רבע שעה לפני הזמן המיועד, רק עזבה את ביתה, בדרך לפגישה,
צילצל הטלפון הנייד שלה:
אני כאן, לא רואה את בית הקפה שאמרת, גם לא רואה אותך. קולו
שונה מקול המקלדת. עורבני, לא נעים לאוזן, מטובל בטרוניה
ילדותית, כתינוק שהורחק משד אימו.
בסבלנות אימהית, בזה היא מומחית, הדריכה אותו לעברה וחשבה - כך
גם ירצה להכנס אל קירבי, כשאני מובילה, מכוונת, פותחת דרך.
איפה הגבר שדיבר עם המקלדת?
כיוונה אותו אל המדרגות הנעות, עמדה בראשן כאורבת לטרף ראתה
אותו עולה בהיסוס עליהן והתבוננה בו צומח מתוכן שניה לפני
שהבחין בה, והמראה לא מצא חן בעיניה.
הוא נראה נמוך ממה שאמר למסך. כרסו ישראלית יותר ממה שרצה
להודות. ראשו הקרח מקושט בזר דליל.
כשהבחין בה, סגר את הטלפון וחייך במבוכה, וחוצפתו בחנה  אותה
בקפידה.
הם הלכו לעבר בית הקפה. היא לבושה בלבן מבחינה שזה הצועד לצידה
צועד לאיטו ומגמגם בצעדיו. הוא צולע. לא יכלה להסתכל, רגל אחת
קצרה? השניה בטח ארוכה יותר, חייכה לעצמה.
אני מקווה שאמצא את האוטו שלי אחר-כך, אמר ככל שהתרחקו. אני
אעזור לך הבטיחה, והרגישה איך ליבה נסגר, לפני שאפילו נפתח.
הם ישבו,עיינו בתפריט, רגע של בחינה. הזמינו קפה. שתקו, היא
חייכה והוא דיבר, מיד, לפני שגווע החיוך שלה, לפני שנמחק. : אז
זהו אני, לא צעיר, לא כ"כ יפה אבל בריא...........ויותר לא
שמעה. רק ראתה עיניים ערניות, מתרוצצות, חומות, שעברו ניתוח
קטרקט ועכשיו הן 6 : 6 והפה מדבר, שיניו צהובות. למה? חשבה,
הוא בכלל לא מעשן? והוא סיפר לה את תולדות חיו, ומשפחתו ועוד
ועוד מדבר, לא משאיר רווח בין המילים, לא נותן אויר לנשום. היא
יושבת מולו ומרגישה יובש בפיה, מבקשת מים והם עוברים יבשים אל
גרונה.
למה את לא מדברת, הוא שואל, והיא עונה שהוא תופס את כל הבימה,
ומוסיפה, מיד כדי לא להעליב, וזה מעניין.
כן, הוא יודע שהוא מעניין, כולם אוהבים את סיפורי ההסטוריה שיש
לו לספר.
וחוץ מזה את שותקת אז אני צריך למלא את החלל. את אשמה, את
גורמת לי להיות כזה אמר בלי להגיד. מה רע בקצת שתיקה?  שתקה
מלשאול.
חצי שעה חלפה ורבע נוספת רודפת והיא חושבת איזו מין נקמה זו
בסיימון? אם היה יודע היה צוחק עליה. גם כאן, ניצח אותה
סיימון. רוצה להציל את השיחה, ושאלה: ידעת הרבה על סרטן, מאיפה
הידע  הרב. סיפר על אישה חולת סרטן. היא העיזה עוד קצת: אמרת
בשיחה שאישתך לא תמשוך אף אחד - מה הכוונה?
אישתי שמנה, הוא אמר, לא מטופחת ולא מטפחת. אין לנו עניין
ביחד. אולי כאן היא יכולה להכנס? פתאום לא רצתה, כעסה, לא
שאלה: על מה יותר הוא מיצר הזילזול של אישתו בעצמה או על
ההזנחה שהיא מנת חלקו.
היה לה עצוב לשמוע. הרגישה רחמים? רצון לעזור? אבל בעיקר דחיה:
עוד ילד מסכן לטפל בו. זה לא בשבילה.
אחר כך קצת נפתחה, ניסתה לעניין אותו ברגשותיה למקומות או
לאנשים. רצתה לספר לו על יאיר, רצתה? כן, היא באה הנה כדי
למצוא חבר, מישהו לדבר איתו על כאב, צער. היא באה הנה כדי
לשמוע על חיו, עליו, על יחסין עם אישה, שיש עוד אנשים כמוה.
שנשארים אפילו שרע. שזוכרים מה היה. לא זורקים הכל בקלות. לא
מוותרים.
אבל סיפוריו נגמרו, לא היה לו במה למלא את ליבה הכואב, והם קמו
ללכת.
הוא לא זכר איפה בדיוק השאיר את האוטו והיא הזכירה שהבטיחה
לעזור לו. היא אינה מתנערת מהבטחותיה. עליה לקיים את הבטחתה.
אפילו שזה היה מזמן, ועכשיו בכלל לא רצתה אבל היא תעזור לו.
הרגשה של עליונות מילאה אותה.
עברו מחניון לחניון מקומה לקומה. היא צועדת זקופה והוא מדדה
לצידה. נזכרה במה שכתב, תבואי איתי לאוטו ותקבלי נשיקה. הנה הם
כאן וכל מה שהוא רוצה לדעת זה היכן האוטו שלו.
מה קרה לגיבור הכתיבה. הוא רק מדבר או אולי היא בכלל לא מושכת
אותו? למה שיהיה לה איכפת?
אחרי שמצאו את האוטו, הוא נסע.
היא היתה עצובה. הוא לא מצא חן בעיניה. הוא איש טוב, הוא יכול
להיות גם מאהב? היא בכלל רוצה מאהב?
איפה האיש הנועז מהמקלדת. למה הטעה אותה?
היא עזבה את קומת החניון עוד לפני שהניע את האוטו, עלתה לקניון
וקנתה לה חולצה אדומה.
יצאה מהחנות כשהחולצה בשקית ולא הבינה.
היא לא אוהבת אדום.
אף פעם לא קנתה לה בגד אדום.
והיום כולה אדומה.
היא רוצה לגרום רע למישהו. היא רוצה להרוג, אבל אין לה רשות.
אין לה רשות? לא, לא רשות היא צריכה. העזה לראות גוויה היא
צריכה. קצת.  היא לא מסוגלת לראות מישהו מת. אפילו את יאיר
שהובא משם, והבטיחו לה שהוא נראה טוב, לא רצתה לראות. היא רצתה
לזכור  אותו חי.  לכן היא לא יוצאת לציד כדי להרוג. היא יוצאת
לגרום סבל, לעשות רע כמה רע שרק אפשר להיות. למה שרק לה יהיה
קשה, רע ומאיים.
בבית מדדה את החולצה.לבושה בחולצה אדומה מוכנסת ברשלנות מעונבת
במכנסי ג'ינס כחולים וצמודים בעדינות, נעולה בנעלי בד אדומות,

הרגישה כיוצאת לצייד.
היא כבר בת ארבעים וחמש. אם לא תנסה עכשיו כל מיני דברים חדשים
שאף פעם לא עשתה, היא עלולה לאחר את הזמן. יש לה הרגשה שכל יום
שעובר מבלי שעשתה משהו חדש, משהו מרתק, משהו שיטלטל את הרע
מתוכה, הופך להיות יום מבוזבז. אין לה כבר הרבה ימים לבזבז.
היא לא מאמינה בעד מאה ועשרים. אימה נפטרה בגיל חמישים וחמש
וזה הגבול ששמה לחייה שלה. עד אז עליה להספיק הכל.
אחרי גיל חמישים וחמש, אם תגיע אליו, תתחיל מחדש, תקבע לה
כללים חדשים. תתחיל הספירה של אחרית חייה. ספירה לאחור.היום
הכללים הם אלו. צריך למהר ולהספיק הרבה.
לבושה בחולצה אדומה ישבה ליד המחשב פתחה לעצמה חדר שיחה חדש,
בשם בדוי, לילי, קראה לעצמה. מחדר השיחה הפרטי זרקה חכה: גרושה
בת 33 מחפשת ריגושים ושלחה את הקרס אליו.
כמו דג בבריכה רדודה עט על הפיתיון. כל האדום של העולם נכנס אל
בין אצבעותיה הדופקות בחוזקה על המקלדת והיא עינתה את גופו עד
כלות.
הגרושה לה התחזתה רצתה אותו ערום לידה, והוא לא יכול לסרב לה
תיאר את עצמו, מוכן ומזומן לכל גחמה ורצון שלה.
כמו סוטה שמציץ לחדרי הבנות, כמו מראה בחדר השינה, כמו זונת
רחוב זולה הרימה את גופו הרעב הגביהה איתו על גבי הדמיון.
משקיעה בתוי האותיות את כל כעסה על יאיר שמת על הדר שבורח ועל
סיימון שמחפש נקמה. והוא מתרצה, מתוודה, מוכן להיות נמר, אריה
או נחש בשבילה. איך היא רוצה. איפה ומה. היא תגיד לו והוא
יגיע. לכל מקום. בכל מצב.
מדושנת עונג. מלאת ניצחון. נוקמת על שעת הקפה המשעממת, על האמת
שרומתה, על ארבעת גלגלי האוטו שהיו חשובים משפתיה. על כל הכעס
של כל הימים.
סחוטה ומרוקנת מכל החומץ של קיבתה, חזרה מרוככת אל חדר השיחה
הגלוי והצדקני שלה. שם קראה בחיוך את התפארותו במעלליו בגרושה
המסכנה. בעזרה שהגיש לה. בהתפארות בנדיבות ליבו. בנכונות שלה
לקבל את עזרתו. גם אם שמעה את נזיפתו הסמויה - את רואה כמה אני
שווה? יש מישהי שמעריכה אותי. את אשמה. את אשמה.
והיא כאלוהים במרום כסאה. כשטן במלוא רשעותו.  רואה את הבן-אדם
משני קצותיו. צידו השחור. המוצל. האמיתי. שם הוא חלש, קטן,
נפחד.
והפן הרצוי. המוצג. בו הוא חזק, גבור, גבר אהוב הנשים.
היא מתפעלת מחוכמתה. לא עוצרת לרגע, לא מקשיבה לקולות, דורכת
ברגל גסה בביתו של אדם מפשיטה אותו מכל בגדיו וזורקת אותו אל
החורף.
ברגע של יסורי חולשה רגעיים, מוסר נשכח. סגרה באחת את פיתחה של
הגרושה. אטמה את חדר השיחה המענה.
חזרה אל עצמה, להביע לו את אהדתה והבנתה החסודה, המתנשאת.

ניצה, אמרה לעצמה, כל כך רע לך שהפכת ללילית.



X חלון שנפתח בתוכנית מחשב בשם - ICQ  ומסייע במציאת "חברים
לשיחה".