ישבתי היום בחדר חשוך מצרים, ושיוותי אותך לפני.
שוכבת על הגב ומקשיבה, מכניסה אותך לאט לאט לתוך המציאות
שאופפת אותי בחשכה.
קור מזגן, צליל של נשימה משמאל, ריח קלוש של מים באוויר. רק
החשכה מונחת כמו שמיכה עם הפנים, לא חונקת אלא רק כבדה.
עם עיניים סגורות חשתי מוגנת יותר ולכן פתחתי, כדי לא לראות.

לאט לאט לקחתי אותך אלי.
קודם ריח הבושם שמהלתי בריח החדר, אחריו ריחך, אחר כך הצחוק
שצלצל לי .
אחר כך הרגשתי רק אצבע אחת שלך מחפשת אותי, עוברת על החזה שלי,
מספרת לי הכרות ובית.
לא הייתה פה התרגשות של גירוי רק ביטחה של בית מוכר שהרגיע
אותי.
     

         הייתי איתך שם. לא הייתי צריכה לראות, רק להרגיש.