הקור של המים לופת את הראש כאילו נדחס באחת לקסדה של קרח. קנה
הנשימה מתקצר  כך שניתן לשאוף מהחוץ עד לגובה בסיס הצוואר בלי
שום אפשרות להעביר את הודעת החמצן הלאה לריאות. הידיים
והרגליים מתחילות לנוע על המים בתנועות קפואות ונוקשות של חייל
בדיל לבוש שריון אבירים.

אט אט מתחילים הגוף והמים במחול של דיפוזיה. מרגיעים זה את זה
מהבהלה הראשונית. הגוף מעביר ומציע את חומו והמים גומלים
במיתון קיפאונם החודר. אחת לאחת משתחררות צבתות הקור שלפתו את
הראש כשומרי ראשם של המים ומניחות לו במצוות אדונם. הגפיים
מתרככות, הריאות מצטרפות לסימפוניה ואפשר לנוע קדימה.

פסגות מושלגות ורכסים משוננים ממתינים למבטי בכל פעם שזה יוצא
מהמים לשאיפה נוספת. שקט מסביב ושקט בפנים ואני לבד, תמיד לבד
בין מים לשמים להרים, בין גדה לגדה.

יומיים וחצי - שלושה אגמים - תודה אלוהים.