הסבא, שהיה גר במחנה ג'יבליה, סיפר לנכד שלו על אודות הגירוש
מכפר ברברה, על אם הדרך בין אשקלון לעזה, כפר שבו היו בוסתנים
של עצי פרי, שדות חיטה וכותנה, שהשתרעו עד מבואות מגדל. הוא
סיפר כיצד שלחו החיילים הציונים של גבעתי את ארסנל ההרס
והכיבוש שלהם, ובהזדמנות הראשונה גירשו את בני הכפר דרומה, שם
קיבלו אותם המצרים במן מחנות פליטים מאולתרים, והם חיים עד
היום במחנה מן הצפופים בעולם, עשרות אלפי אנשים שרובם מקבלים
סיוע מאונר"א, שחולדות בגודל חתולים משוטטות בו, שבתיו עשויים
פח ואזבסט ושמגדל שמירה ארוך ביותר צופה עליו, נושא דגל
ישראל.
סבו סיפר לו על הכפר מלא הבתים, על הבית הארוך על הגבעה, ועל
התוצרת המשובחת שהניבה האדמה בדיוק ביום שגורשו ממנה.
אחמד סקרן היה לראות מה נותר מהכפר.
יום אחד (זה היה בשנת 90) בישר לו דוד, כי הוא התקבל לעבודה
באשדוד כרצף.
אחמד היה להוט יותר לראות את האדמות הכבושות שעליהן גדל סבו.

היום הגיע, בוקר ענק עמד באוויר. אחמד, בן השש עשרה, צעד עם
עוד אלף איש ממחנה ג'יבליה, אולי חמשה קילומטרים ממחסום ארז,
אל המחסום. הוא קם בשעה חמש בבוקר כדי להיות בארז בשעה שש,
וכדי להתחיל לעבוד בשמונה בבוקר אצל היהודי כהן, בריון חמדן
ובעל בצע, שכל שעמד לנגד עיניו הוא ניצול של הפועל, ותשלום
בשכר מינימום שבמינימום.

לאחר יום עבודה שנמשך עד שעה ארבע, תמה העבודה הקשה ואחמד נפרד
מעל דודו, הוא לקח טרמפ עם עבדלה מאהר (מכונית עזתית) וליד
הצומת ההיא, נפרד ממנו בברכת דרך צלחה, והבטיח לחזור עוד לפני
העוצר הגדול.
אחרי כן פסע מעט דרך השדות אל הגבעה עם הבית המוארך משהו השוכן
עליה, ועליו כל מיני כתובות גרפיטי. מסביב ראה עצי תאנה, שיחי
צבר ועץ דקל בודד.
כנראה שזה היה השריד האחרון של הכפר הגדול. אחמד ציפה לראות
שהמושב היהודי הסמוך בנוי מבתים ערביים, אך התאכזב לראות שהכל
נהרס, למעט אותו בית מוארך וישן, שעל קירותיו נשענו שני זוגות
אופניים.

הוא התקרב אליו, נכנס פנימה, וראה שתי תלמידות תיכון מצחקקות
בפנים ולוחשות סוד האחת לשניה, אבל אז הן ראו אותו, ובגלל הפחד
שעורר בכניסתו, הן צווחו צווחה מרה.
אחמד היסה אותן בידו כדי שירגעו ובמעט העברית שידע אמר:
"סבא שלי גדל כאן בכפר הזה לפני 48"
הבנות נרגעו מעט, לאחר מכן ישבו יחד עד שעת שקיעה, וסיפרו האחד
לשני את הסיפור של משפחתו, נועה וגלי סיפרו לו על זה שהורים
שלהם הגיעו מאירופה והתיישבו כמהגרים על החורבות של הכפר הנטוש
ברברה, הוא סיפר להם את סיפור הכפר הערבי שהיה קיים והם לא
האמינו לו, כשסיפר שסבו גורש בכוח הזרוע במשאיות ובאיומי נשק
כבד דרומה.
כשירד הערב הן לחצו ידיים לאחמד והוא ירד אל הכביש, למצוא רכב
שיוביל אותו למחסום ארז.

בלב הבנות ניטע זרע של פיוס ואמפטיה.
בלב אחמד ניטעה תקווה.