"הוי, ההרצאה הייתה ממש יפה. הרגשתי שהרב פונה ישירות אליי וכל
הרצאתו כולה הייתה עשויה לכבודי." "אני שמחה שנהנית, גם בשבוע
הבא הוא ידבר, תרצי לבוא?" אך אני לא השבתי לה, בדיוק הבחנתי
בבחורה מרוחה באיפור, מקועקעת, שנראתה פרוצה או אולי חשפנית
באיזה מועדון לילה, ואני נסחפתי לאתר, מחשבותיי נסחפות לעברי.
התבוננתי בנוף המרהיב שנשקף מההרים. "בקרוב אוכל להתבונן בנוף
הזה מבלי חשש נפילה והיסחפות עם אבני ההר..." צחקקתי למחשבתי.
אנשי הביטחון קשרו אותי בחבלים, עלינו על המסוק והתחלנו להמריא
לעבר חלום שסוף סוף יתגשם בקרוב מאוד... חלום שההכנות לו היו
רבות.
הגענו לנקודת האוויר הרצויה ואני בהתרגשות קפצתי כמתוכנן
מהמסוק והתחלתי לרחף, לעוף באוויר. זה היה כיף אדיר, הרגשתי
כציפור חופשיה שעפה להיכן שרק מתחשק לה. את כל העולם ראיתי
מתחתיי וחשתי שאני יכולה להחזיק את כולו בכף ידי, זה היה מרגש
לראות את כל הבתים בקטן והשדות, ונקודות של אנשים, את הים
הגדול והגלים, האניות, התרגשתי... כאילו כל הצרות וענייני
העולם לא נוגעים לי, מעין הרגשת שליטה... אך לפתע משהו השתבש!
הבחנתי מיד ששני חבלים נקרעו ובמצנח יש חור קטן, הרגשתי שכל
הדם שבגופי עולה לראשי מרוב בהלה, אך לא הספקתי לחשוב יותר
מידיי והתחלתי ליפול במהירות לא רצויה, איבדתי שליטה, הרים
גדולים ותלולים היו תחתיי...
ראיתי את המוות מול עיניי ובראשי חלף לו סרט חיי, תמונות בני
משפחתי, חבריי וחברותיי, ולפתע שחור. ואז פתאום הופיעה לה דמות
של רב בעל זקן לבן עטויה בדים לבנים ועליהם טלית. הדמות הייתה
מוקפת ועטופה כולה במין אור בוהק, כאילו היה מלאך. על פניו היה
נסוך חיוך והוא פנה אלי באותו החיוך ואמר: "זכית בחיים! נצלי
אותם לטובה!"
התעוררתי, הייתי מטושטשת והיה לי קשה לקום, להזיז את עצמי, לא
הבנתי היכן אני נמצאת, עלים וענפים כיסו אותי והרגשתי שאני
מצויה בתוך שלולית סמיכה, זה היה דם! ואז נזכרתי מה קרה,
נזכרתי בחלום ולא ידעתי כלום, הייתי בתחושת חוסר אונים. רק
ידעתי שחיי השתנו או ישתנו אך לא הבנתי איך אני עדיין חיה...
צימאוני הסיח את דעתי ובכאבים עזים התאמצתי לקום בכדי לחפש
מים, הדבר בקושי עלה בידי, אך לבסוף הצלחתי. קרעתי מבגדי,
שממילא היה קרוע, חתיכת בד וכרכתי אותה סביב רגלי המדממת.
בקושי הלכתי וכבר נפלתי ושוב קמתי במאמצים רבים, דמעות בצבצו
בעיניי, מעולם לא תיארתי לי מצב כזה... הרגשתי בודדה בעולם וזה
היה נורא! ניסיתי להסתכל מסביבי, להבין היכן אני נמצאת, אך
כמובן איני מכירה את המזרח על כל חלקיו, ומלבד זאת מכל מקום
נשקפים אותה הנופים, כך שלא יכולתי לדעת למה אני קרובה וממה
אני רחוקה, או האם אני מצויה בסכנה חלילה. רק ידעתי שאני נמצאת
על הר גבוה ושאני כנראה לא אמצא מים על ההר. בכל זאת ניסיתי
ללכת, הרי לא יכולתי להישאר במקומי, לא ראיתי את עצמי מסיימת
במקום הזה את חיי.
הלכתי לעבר הלא מודע בקושי רב, בכאבים נוראיים, במחשבות
מפחידות, בתמיהה ובפליאה על כך שאני עדיין חיה, והתפללתי למצוא
משהו או רמז לחיי בני אדם במקום או לפחות בסביבה. הלילה כבר
ירד ועייפות נפלה עליי. התיישבתי ליד עץ סבוך ענפים ונרדמתי.
כמה שעות אחר כך, כשעלתה השמש, התעוררתי והרגשתי רעב וצמא יוצא
דופן. ראיתי את עצמי מתה במקום הזה בעקבות צמא ורעב. ושוב,
במאמצים רבים וכמעט לא אנושיים, קמתי ותרתי שוב אחר מים.
כשהגיעה השמש לאמצע מסלולה ראיתי לפתע דבר נוצץ. הלכתי עיוורת
לעברו ומצאתי כד מים, דבר מוזר בתכלית... שתיתי את כל תוכנו של
הכד וידעתי שחיי שוב ניתנו לי במתנה. ירייה נשמעה באויר ומיד
אחריה נאמר בצעקה לא ברורה: "ידיים למעלה". הסתובבתי בבהלה
ולמולי עמד אדם נמוך קומה ושחום והיה נראה כמכיר את המקום
ואולי אף גר בסביבה. על אף הפחד הגדול שהזדחל לתוכי, חשתי
ביטחון כלשהו, לפחות עכשיו חיי מופקדים בידי משהו אחר ולא אני
אחראית להם. הוא מלמל כמה מילים לא ברורות, כנראה בהודית, ואחר
הראה סימן בידו שאתקרב אליו. היססתי אך לא הייתה בידי ברירה
אחרת, שכן לרוץ לא הייתה אופציה בשל הפציעה מהנפילה החזקה,
ולכן התקרבתי אליו. כשכמעט הגעתי עד אליו הוא הבחין בצליעתי
ופרס את ידיו כאות לכך שהוא חפץ לעזור לי, ואכן בלי מילים
נוספות ולא ברורות הוא תמך בי והתחלנו ללכת. לפתע שאל בעברית
עילגת ובמבטא הודי מובהק: "את רעבה?" השבתי בחיוב, והוא,
בתגובה, הוציא מכיסו דבר עגול ואדום שנראה כפרי והושיט לי
אותו. הכנסתי את הפרי לפי ואכלתי אותו בתאבון גדול למרות טעמו
המר. במילים אחרות, הפרי הזה היה איכס אחד גדול! אבל הייתי
מורעבת ולכן אכלתי את כולו.
בסוף המסע הגענו לאיזה כפר נידח ומוזנח שריח רע מאוד נידף
ממנו. נכנסנו לאיזה אוהל, אולי בפי התושבים זה נקרא בית אך בפי
זה נקרא מזבלה. בעלת הבית קידמה את פנינו בשמחה והושיבה אותי
על אחד הכיסאות, בעיניי זה היה נראה יותר כמו ערימת זבל, אבל
ניחא, העיקר שיצאתי מכלל סכנה. את האוכל שהוגש לי אכלתי כאדם
שלא אכל זמן רב, ואכן הייתי כאחד האנשים שלא אכלו זמן רב.
לבסוף שבעתי, ועתה הרגשתי עייפות שלא ידעתי כמוה ופשוט נרדמתי
במקומי, אך כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שכובה על ערימת קש. קמתי
וכולי הייתה מלאה בקש שהיה סבוך גם בשערי, אך מראי החיצוני לא
עניין אותי, רק דבר אחד, והוא לצאת מהמקום הזה תיכף ומיד.
יצאתי מהאוהל בו ישנתי ואכלתי וראיתי את האישה שכיבדה אותי
בביתה באה לקראתי, כשאחריה משתרכת קבוצת מטיילים. כשהגיעו
ראיתי שמוצאם של מטיילים אלו הוא מארגנטינה, לא יכולתי לתקשר
איתם משום שלא ידעתי את השפה ובפעם הראשונה בחיי הצטערתי שלא
צפיתי בכל הטלנובלות הספרדיות למיניהם ורק השמצתי אותן כל
הזמן, אבל למרות זאת הם ראו והבינו את מצוקתי ולכן הגישו לידי
פלאפון, מיד חייגתי הביתה ובישרתי להורי שאני חיה ושאני זקוקה
לעזרה דחופה כי אני פצועה ומדממת כל הזמן ולא אוכל להישאר כאן
זמן רב. אמנם לא ידעתי את מיקומי אך מסוק היווה פתרון, ואכן
קבוצת מחלצים באו לעזרתי ותוך כמה שעות הייתי בידיים ישראליות
שהובילו אותי מיד למיון. הייתי חלשה, ואט אט נקודות שחורות
מילאו את שדה ראייתי עד שהתעלפתי ואז הוא הופיע שוב בבגדיו
הלבנים וחיוכו הבזיק ונעלם. התעוררתי במין בהלה, אולי תחושה
מוזרה של: 'למען ה', מה זה היה?' מצאתי את עצמי שוכבת על מיטה
רכה, לבנה, כשאינפוזיה מחוברת אלי. הייתי מטושטשת אבל בכל זאת
ראיתי את אימי, אבי, אחיי וחבריי. ואז ידעתי שאינני שייכת
לתרבותם ולעולמם החומרי, ובתת מודע ואולי במודע ידעתי שוב,
ואולי נזכרתי, שחיי השתנו או אולי ישתנו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.