באה השיקמה לפני אללה והפנים שלה צהובים, כי אין לה מצב רוח.
ראה אללה שהיא עצובה, שאל אותה: "שו בידאק?" (יעאנו: מה יש לך
את?)
ענתה לו השיקמה: "אני עצובה. אין לי חיים בצמרת"
"מה את מדברת?", אמר אללה, "הנה, אני שומע אצלך ציפורים
מצפצפות בראש"
"זה? זה סתם חרטא-בארטה. אני צריכה פרפרים וחרקים. כמו אצל
כולם"
שתק אללה. חשב וחשב, בסוף אמר: "צ'מעי! אני ממש מצטער. חילקתי
כבר הכל. אני לא חושב שנשאר לי משהו בשבילך"
"שום כלום?", שאלה באכזבה.                                  
                                     
"רגע! רגע! נשאר לי שם משהו. בואי נראה מה מזמזם לי שם בכיס.
או! הנה תראי. יש לי פה צירעה. רוצה?"
"אתה יודע מה? שיהיה".
עברו כמה שבועות ושוב חזרה השיקמה אל אללה.
"מה עכשיו?", התרגז אללה.
"מאז שהצרעות התיישבו לי בצמרת, יש לי וואג'אראס (כאב ראש). הן
עוקצות לי את הפירות וזה נופל על המכוניות ועל המדרכות ועכשיו
כולם שונאים אותי בגלל זה".
"אין מה לעשות", אמר אללה, "הצרעות האלה זה צרה שאי אפשר
להיפטר ממנה אבל מה, את יכולה לבוא בטענות ליצרן".
"וואלק! אתה היצרן!".
"בעצם נכון", ענה אללה, "אבל אין על זה אחריות".
"אז זהו?", שאלה השיקמה.
"למה? מה רצית?", שאל אללה.
"תן איזה פיצוי! זרוק איזה עצם!".
"יאללה! יאללה! גם את", אמר אללה.
"אל תהיה כזה", התחננה השיקמה.
"את יודעת מה?", התרכך אללה, "אני אתן לך את הגזע הכי מעניין
בטבע!".