"...בדרך אל ההגיון, בורח למקום מוכר, הייתי משנה הכל אם אפשר
היה לדעת... עוד סיפור שלא נגמר, אבל חלפה שנה... שוב לא שקט,
דו דו דו דו..."
הרדיו משמיע קולות בלילה הבהיר. אני בדרך לאן שהוא, אני לא
יודעת אפילו לאן. אולי כמו "רוקפור" גם אני מחפשת קצת הגיון...
הכביש ריק, אף מכונית לא עוברת עכשיו, זו רק אני והמחשבות שלי,
אני נגד העולם.
השמיים עוטפים אותי ואת האוטו הקטן שלי כמו שמיכה עדינה,
הכוכבים ממלאים את הבד השחור והעצום הזה בנקודות רבות, מאירים
אליי.
זו רק אני עכשיו, זו רק אני לבד... הוא עזב ולא השאיר לי דבר,
נשארתי רק אני, כוכבים, מחשבות רבות וגעגועים.

הערב הזה התחיל כחלום קסום, נסענו ביחד לים, הוא חזר מהצבא.
כבר שלושה שבועות שלא ראיתי אותו... הוא משרת לו בעומק השטחים,
חוזר לעיתים רחוקות, כמעט כל שלושה שבועות פחות או יותר. אנחנו
מדברים הרבה, בין השמירות או בזמנן, אני בבית מתחת לשמיכה
שומעת את קולו העמוק לוחש אליי מעמדת השמירה וברקע הקשר משדר
על דמויות חשודות, או בדרך הביתה בטרמפ עד הרכבת, אני יכולה
להריח את ריח הבושם שלו מתקרב...
גם הפעם חיכיתי בקוצר רוח לשמוע את אמירי שלי. הוא הגיע הביתה
סוף סוף אחרי תקופה ארוכה, התגעגעתי כל כך שהייתי חייבת לראות
אותו באותו היום. התעקשתי, בסוף הוא ויתר, ככה הוא, עקשן כמו
פרד אבל בסוף תמיד נכנע... הוא אמר שיפגוש אותי ב"מקום שלנו".
הפינה הכי קסומה בחוף הים, המקום רק שלי ושל אמירי שלי, אף אחד
לא מכיר אותו חוץ מאתנו.

זה היה המקום שלי בהתחלה, במהלך שנת הלימודים האחרונה בתיכון
הייתי יוצאת לשם בערבים למצוא קצת שקט, לברוח מהמולת היום. פעם
אחת כשיצאתי לשם לפני מבחן גדול ראיתי דמות זרה עמודת על החוף.
ידעתי שזה לא אפשרי, הרי אף אחד לא מכיר את המקום שלי, לא
סיפרתי עליו לאיש, אפילו לא לאנשים הכי קרובים ובכל זאת מישהו
עומד שם. התקרבתי בלי חשש עד שיכולתי לראות את דמותו לראשונה.
שאלתי איך מצא את המקום ואיך הוא בכלל מעיז לפרוץ לשטח הפרטי
שלי והוא רק חייך ועמד שם. מאז זה המקום שלנו...
היינו נפגשים שם בכל פעם מחדש. שם התנשקנו בפעם הראשונה, שם
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שם ישבנו וחלמנו על החיים כשהוא
ישתחרר ואני אגמור את הלימודים, על הילדים שיהיו לנו ומה אלבש
בחתונה, איך יקראו לכלב הראשון ומה יהיה תלוי מעל המיטה בחדר
השינה... גם אחרי שהוא התגייס שום דבר לא השתנה. היינו נפגשים
שם באחד הערבים אם לא היינו מוצאים דברים אחרים לעשות, יושבים
ביחד ועוטפים אחד את השני גם בלי מילים בחום ואהבה. גם הפעם זה
היה ככה, אולי כמעט שהיה ככה...

הוא חזר וישר התקשר, ידעתי שזה הוא גם בלי לענות, הרגשתי
אותו... דיברנו ושאלתי איך המרגש, בפעם האחרונה שדברנו ממש
לפני שיצא למשימה חשובה הוא היה קצת חולה, רציתי לדעת מתי
נפגשים כי כל כך התגעגעתי והוא אמר שניפגש בים, שהוא חייב לדבר
איתי. תוך שעה שנינו עמדנו למרגלות החול הרך. חיכיתי לו, כמו
תמיד הוא טיפה איחר. שמעתי את הצעדים שלו מתקרבים, חותכים את
החול הרטוב. רצתי לחבק אותו, הוא נעצר ופתח את זרועותיו אבל זה
לא היה חיבוק רגיל שהרגיש לי אוהב, היה בו משהו שונה.

הסתכלתי לתוך עיניו הכחולות ואמרתי: "התגעגעתי..."
"גם אני..." הוא לחש בקול שכמעט לא נשמע.
ככה הוא, תמיד היה לו קשה לחשוף את רגשותיו בשלמות, אבל הוא אף
פעם לא חסך מלהגיד אותם.
הוא נראה לי שונה, אולי זה כי לא ראיתי אותו הרבה זמן, או
שאולי זאת העייפות שבה הוא היה שרוי, אבל משהו היה אחר באמיר
שלי...
הסתכלתי עליו בלי מילים וחיכיתי לשמוע מה כל כך רצה להגיד לי.
התיישבנו והתחלתי לשחק בשערו, זה היה הסימן להתחיל, הוא לקח
נשימה עמוקה והתחיל לדבר...

הוא סיפר איך היה לו קשה בלעדי וכמה שרצה לראות אותי, איך
שהתגעגע ושיגע את כל החבר'ה כשבפעם המיליון סיפר איך נפגשנו
לראשונה, דיבר על כמה שקשה לו ואיך הוא עייף נפשית ופיזית מכל
המלחמה הארוכה הזאת בינינו לבין הערבים, כמה הוא שמח לצאת לשבת
ואיך שהוא אוהב לשבת ולאהוב אותי... ובכל זאת היה שם עוד משהו,
ידעתי שיש לו עוד פרט קטן וחשוב לספר. הוא המשיך,
"התגעגעתי אלייך, את יודעת? אני כל כך אוהב אותך, אני לא רוצה
להגיד את זה..."
להגיד מה, חשבתי. מה קרה לו היום? הוא בסדר? משהו רע הולך
לקרות, יכולתי להרגיש את זה... רוח קרירה התחילה לנשוב מכיוון
הים והעיפה את שערותיי הארוכות מצד לצד. אמיר המשיך, "לא
יכולתי לשמור את זה יותר, קטנה שלי... אני לא מסוגל לפגוע בך
ובעצם בכלל לא רוצה, אך אני חייב להגיד לך. זה כבר יותר מדיי
זמן, קטנה שלי... אני הולך, אני הולך לתמיד. אני לא מרגיש
שמגיע לך אותי, קטנה. מגיע לך כל כך הרבה, מגיע לך הרבה יותר!
אני אוהב אותך, קטנה..."
שתקתי, גם הוא שתק. ניסיתי לא לבכות אבל דמעה קטנה ועקשנית
פילסה את דרכה מריסיי אל מרגלות אפי. אמיר הביט בי וחיבק אותי
חזק, לאט לאט דמעות טפטפו גם מעיניו. לראשונה ראיתי אותו בוכה,
בחיים הוא לא בכה. לא בסרטים ולא בימים קשים, לא כשאיבד את
חברו הטוב בהיתקלות עם מחבלים ואפילו לא כשדיברנו על דברים
מאוד רגישים. אמיר מעולם לא נשבר ועכשיו הוא בוכה כתינוק...
נותרנו שמה, ב"מקום שלנו", שעה ארוכה. מסרבים לעזוב, לא
מצליחים להיפרד. לבסוף אמיר שיחרר, אמר: "כך יותר טוב,
קטנה..." חיבק חיבוק אחרון, שלח נשיקה באוויר הקר ונעלם
באופק...
נותרתי לבדי בחלקת הים האישית שלי. לא ידעתי מה לעשות ולאן
ללכת, הדמעות נטפו מעיניי, סירבו לעזוב, נכנסתי לאוטו ונסעתי.
לא יודעת לאן...
הרדיו השמיע קולות עמומים, "...בדרך אל ההגיון, זה בכלל לא שיר
רומנטי, ללכת בכיוון נכון, עוד סיפור שלא נגמר, אבל חלפה
שנה... שוב לא שקט, דו דו דו דו..."

אני ממשיכה לנסוע, חושבת על אמיר. הטלפון מצלצל, קוטע את
מחשבותיי, זה מבית החולים, אמיר נפגע בתאונת דרכים כשעזב את
המקום שלנו וזה הטלפון היחיד שמצאו, הם לא מוכנים למסור עוד
פרטים, שאגיע במהרה... עצרתי את המכונית בצד הדרך, ידעתי שזה
מסוכן לנהוג כרגע ושעליי לעכל שניה את מה שהפקידה בבית החולים
אמרה. הגברתי מעט את הרדיו כדי להירגע עם הצלילים העדינים של
הלילה "...זה שוב הגשם הראשון, מנגן שירו על החלון...
...וכשאמרת שאת רוצה טיפה לבד, הבנתי שלא אראה אותך לעד.
ואהבנו, אהבנו כמו שלא נאהב עוד לעולם..." הבנתי, אני לא עוזבת
אותו, לא עכשיו. אני נוסעת למצוא את פיסת ההגיון היחידה שהייתה
לי, אני נוסעת לאמירי שלי.

כל הזכויות לשיר "שוב לא שקט" שמורות ללהקת רוקפור - אלי
לו-לאי, אמיר צורף ודני רכט.
הזכויות לשיר "אהבנו" שמורות לאביב גפן