היום ה-30 לספטמבר.
אני לא נמצאת איתכם יותר.
אני מתה, התאבדתי...

זה לא מה שאתם חושבים, הגוף שלי פה.
אבל אני מתה - הנשמה שלי, או מה שנשאר ממנה במהלך כל השנים
האלה.

מעכשיו והלאה אני זומבי נטול נשמה, נעלם לי הניצוץ בעיניים.
אני עדיין אהיה שירן, אבל אתם לא תבינו מה קרה לי.
אני אחייך אליכם את החיוך הצבוע והמזוייף שלי ואתם תחשבו שהכל
בסדר.

היא ניסתה להאבק , הנשמה שלי, אבל היא ממש לא הצליחה...
לא היה לה סיכוי אפילו. הדם שלה מטפטף על הריצפה ואף אחד לא שם
לב.
השם שלה רשום על הקירות. אני רשמתי אותו עם הדם שעל ידיי,
כדי שאולי יבוא יום ומישהו יחשוב לאן היא נעלמה.

היום בלילה התאבדתי.
אני בנאדם שונה מעכשיו.
אולי אף אחד לא רואה את זה, אבל אני כן.
הייתי בהיריון, עכשיו אני רק יודעת שהייתי...

הפלה טבעית...
לא ידעתי את זה כשהתעלפתי...
או שנפלתי מהמדרגות...
חשבתי שהבחילות האלה בבוקר זה סתם משהו- "שינוי מזג
האוויר"...
ממש פתאטי...

אין יותר אני!
נשאר רק גוף, בלי נשמה.
המצב רק הולך ומחמיר...

מי יודע, אולי בסופו של דבר באמת יהיה לי האומץ לשים קץ לחיים
ולהרוג גם את הגוף הזה.
"אל תשאיר אותי פה לבד...בבקשה ממך אני מתחננת... הושט את ידך
בחזרה אל החושך
ותיקח אותי מפה! אני אוהבת אותך, בבקשה אל תלך..."