המרחק עדיין שולט,
במחשבות, ברגשות.
הגעתי למציאות שתמיד רציתי,
לשכוח אותך.

אבל מידי פעם אני מוצאת חלון להסתכל אליו,
אולי איזו פינה בודדה עם אור ירח נוגה.
המוזיקה הערבה לאוזן פתאום הפכה לכאב חודרני,
זה פשוט לא נגמר, קשה להאמין.

בחלון הזה אני רואה את התקווה שפרסה כנפיים והפכה לאשליה,
זו אפילו מציאות שאני רק לא, אבל כל כך רוצה לגעת בה,
כל הזמן הקול הזה אומר לי "היי זו אני שם! איתו!"
ואז משהו חודר בי ומעיר אותי....בבהלה
אני...אני רציתי להיות חלק מזה,
לעמוד ולהיות אותה בחורה מאושרת, שיושבת שם איתך על הספסל
מסתכלת על אותו הכוכב שאני רוצה כל כך לקטוף אותו.

ובמקביל שאני כותבת את המילים הללו שהופכות לטקסט,
אני יודעת שאי שם המחשבות שלי יפגשו אולי עם שלך,
נפגשות לדקה אחת ונפרדות לעולמים.
אני יודעת שלא אמרנו שלום, אלה להתראות.
לא יודעת אם זה כואב כמו העצב המהול בשמחה של הפרידה.

אילו יכלתי שוב לשמוע את השקרים הכל כך נעימים האלו...
להיסחף איתם אל מעבר לדימיון.
רק...לשמוע אותך אומר את זה.
זה אסור אבל מלטף את הנשמה, האילוזיה הזאת,
שאולי תחזור.

אני כבר לא בוכה, את כל הדמעות וכל הזכרונות שמרתי בתוך
קופסא,
אולי אף תיבת פנדורה.
אבל לפעמים אני כל כך רוצה לפתוח אותה, אולי אני אמצא אותך
שם.
אני מתגעגעת, עדיין.

לבד.ריק.

לו רק יכלת לדמיין את העקיצות האלו בכל מקום ששורפות,
לו יכלת לדמיין עד כמה אני מהססת לפרוק את אבני העבר
ולו יכלת לראות עד כמה אני כל כך נוקשה עם עצמי לגבי לסגור את
הדלת על שמך,
היית מבין.
אבל אתה לא.

זה לא הוגן, השארת את כל חלומותי עזובים נטושים, שבורים!
שברת חלום...שברת חלום...
אתה עדיין לא מבין את המשמעות שזה מה שהחזיק אותי ערה.
אבל כל הפנטזיות וסיפורי הפיות לא החזיקו מעמד,
איפשהו אני מחזיקה את מחשבתי רחוק מהשמש.
היכן שאין שקיעה, היכן שאין זריחה.
היכן שהים תמיד יהיה שקט, אבל לא כחול.
איפה שהרוח תנשוב ותלחש בפני על בואה של הגאולה.
אין חושך ואין יום, זה פשוט כחול ככה של געגוע עמוק.
ואז בוקעת מן האדמה אותה המנגינה שנהגתי לשמוע מתחת לעלי
הגפן,
בערבות הנחל, שהקנים שרקו.
המנגינה שהעירה אותי לחיים.
הפעם היתה בה שבירה.

הקרניים הטהורות של הלבנה המתחדשת רק מדגישות
כמה רחוק אתה ממני.
ומה רק ביקשתי...לחבק אותך...
הצער והיגון עם תקווה וסליחה, סליחה.
הסיבה הזו שרציתי כל כך...לשמוע את הנשימה שלך מאחורי, בלי שום
דבר אחר.
אבל קיבלתי רק- מלחמה.

ביקשתי מחילה, ביקשתי מחסה,
הגשם לא מפסיק לרדת מעלי.
במקום השכוח הזה רק זכרון נוגע בעתיד,
ביחד יוצרים כוכבים בוהקים שהולכים ונעלמים עם הזמן...
אני עדיין כבר לא ממתינה לראות את החמה, היא לא רוצה בי.
אני חולה מדי מכדי לרדוף אחרי בעולמות אחרים שבשבילי כבר לא
קיימים.
מעולם היא לא הקשיבה לתפילה שלי. רק שלי.
אני תמיד ראיתי אותה בציורי הילדים שם,
בית וילד וילדה ביד ביד. מלטפת אותם, נושקת לעורם,
מלטפת את החושים, האור הזה שכל כך צמאתי אליו.

אבל אני?
אני הייתי רק ענן לבד בודד שאיבד את דרכו,
העונש של עצמי.
אני תמיד הייתי הנקודה שבלעדיה הלב לא היה שלם.
כי כולם , כמוני, לראות לב אדום יפה.

הרעב הזה לאכול משהו חי שיעיר את נשמתי מתרדמת,
תרדמת ארוכת טווח המתחפרת בתוך רעל וערפל, קריר שם.
אפילו עקבות כבר לא נותרו...

אבל במקום הזה, הרחק מהשמש, שטים להם שם המון עננים,
וקרני הירח חודרות דרך עלי הסרפדים, זה כבר לא כואב לי,
התרגלתי.
מרגישה שם שייכת, לדעת בוודאות שמה שיוביל אותי הלאה,
זה גזר הדין שאני רוצה לנשום אבל לא יכולה.
אני לא תוהה  ולא חושבת כבר מי אתה, איך אתה מרגיש?
הכל בסדר?
אני נותרתי לבד. לי מעולם לא דאגת.

לפחות במקום הזה אין קורים של שקרים שמשקפים את האמת,
ורוח אלוהים מרחפת שם, בערפל.
איפשהו שם בשמיים הכחולים העמוקים האלו,
תמיד אפשר למצוא כוכב נטוש אבל לטוש, אמיתי חזק.
שישמע את תפילתי החרישית האחרונה

הרחק מן השמש...