קמתי בבוקר ופתאום אני רואה את כל המשפחה שלי בוהה עלי
מלמעלה.
"תתחיל להתארגן אנחנו רוצים לצאת", אמרה אימא.
"טוב, טוב, רק תצאו מהחדר", כולם יצאו ונשארתי לבד, לבשתי את
המכנסיים ואת החולצה שהיו לי על הכסא ליד המיטה, נעלתי את
הנעליים וירדתי למטה.
"נו אתה מוכן?" אימא האיצה בי.
"כן, רק תני לי לאכול משהו".
אין זמן, תאכל בדרך, הכנו צידנית", היא ענתה במהירות.
"טוב, טוב, אני בא. בואו נצא".
נכנסנו כולנו למכונית המשפחתית והתחלנו לנסוע, אבא עצר מול
בניין ענקי שרשום עליו באותיות גדולות וכסופות "גרייסון
תעשיות", נכנסנו לבניין ועלינו במעלית לקומה הכי גבוהה בבניין,
זה לקח מלא זמן.
בסוף הגענו למרפסת של הבניין, התחלתי לחשוש.
"הגיע הזמן", אמר אבא, "כל האחים שלך כבר יודעים איך, עכשיו גם
תורך".
"נו, למה היום?!? אני לא יצליח"
"אתה תצליח, אתה רק צריך להאמין בעצמך".
כל המשפחה תפסה אותי, ניסיתי להתנגד אך ללא הצלחה.
הם זרקו אותי מעבר למעקה של הבניין, ב- 20 המטרים הראשונים של
הנפילה ניסיתי לסדר את עצמי באוויר.
התאמצתי נורא להצליח ואחרי כמה שניות של התאמצות מרובה וכוח
רצון, זוג הכנפיים שלי נפתחו, עפתי, זה היה ממש כיף!
"הצלחתי!" צעקתי "תראו כולם, אני עף".
"כן, הצלחת, ידעתי שתצליח "אמר אחי הגדול כשהוא מסתכל עלי
בגאווה".
אחרי שהתעופפתי עוד קצת באוויר ונהניתי מהנוף ירדנו כולנו
למטה, נכנסנו למכונית ונסענו הביתה, כל הדרך הביתה חשבתי לעצמי
שנורא כיף לי, ושהצלחתי בסוף אחרי כל המאמצים.