כשהגעתי לשם היא כבר לא היתה בבית, הלכתי לבדוק בחצר האחורית,
אולי היא שם, וכן, שם היא היתה, ישבה לה על שפת הנהר ושיחקה עם
חלוקי הנחל שליטפו את רגליה במים.
התקרבתי אליה והתיישבתי לידה, הורדתי את הסנדלים שלי והכנסתי
את רגליי למים, תחושת המים הקרירים בין אצבעותיי היתה כמעט
אורגזמית.
היא הסתכלה עלי ואני עליה, עיניה הכחולות כמו הים משכו אותי
אליה.
היא הסתכלה בתוך עיניי ואני בעיניה, וברגע פתאומי, פנינו
התקרבו אחד לשניה ונשקתי לה נשיקה על השפתיים, שפתיה המלאות
והאדומות הרגישו כמגע קטיפה על שפתיי שלי.
פתאום היא הרחיקה אותי ממנה ואמרה: "לא, אני לא יכולה". שאלתי
אותה למה וניסיתי לנשקה בפעם השניה, היא הרחיקה אותי שוב.
אמרתי לה שאני מצטער אם פגעתי בה ושאם היא רוצה אני אלך, היא
אמרה שלא ושזה בסדר.
ישבנו שם עוד כמה זמן ודיברנו על בית הספר ועל החברים, היא
אמרה שהיא חייבת ללכת לאכול ארוחת ערב, "אתה רוצה לבוא לאכול
אתנו?" היא שאלה. "לא", אמרתי, "אני אלך לביתי, גם אצלנו
מכינים ארוחה עכשיו".
הלכתי מביתה ועליתי על האופניים, כשהגעתי הביתה חיכתה לי ארוחה
גדולה וטעימה. אחרי שאכלנו עליתי לחדר שלי, שמתי את התקליט
החדש של "לד זפלין" ושכבתי על המיטה.
בסוף נרדמתי, בבוקר שאחרי קמתי, לבשתי את מדי בית הספר, אכלתי
ארוחת בוקר והתחלתי לצעוד לעברו.
הגעתי לבית הספר בשעה 7:43 בדיוק, השיעור כבר כמעט והתחיל.
ישבתי בכיתה ודיברתי עם חברים שלי עד ששמעו את הצלצול, המורה
נכנס לכיתה וכולנו עמדנו לכבודו, כשהוא הורה לנו לשבת התיישבנו
והשיעור התחיל.
למדנו היסטוריה, על מלחמת האזרחים אני חושב, זה לא היה מעניין
במיוחד.
אחרי השיעור יצאנו להפסקה והלכתי לכיתה שלה, אמרתי לה שאנחנו
חייבים להיפגש.
"ליד המזרקה ב-10 זה בסדר?" שאלתי.
"כן, זה יהיה מצוין", היא אמרה, "אז קבענו?" היא שאלה, "כן"
אמרתי.
הלכתי משם לכיוון התא שלי, השעה היתה כבר 9, כל דקה זזה כמו
שעה, לא יכולתי לחכות כבר. כשהגיעה השעה הנכספת הלכתי למזרקה
ושם היא היתה, יפה מתמיד! התיישבתי לידה, בהתחלה לא דיברנו.
אחרי שעברו כמה שניות היא שאלה "מה רצית?".
"לשאול אותך שאלה", אמרתי.
"נו, תשאל."
"טוב... תגידי, את... אה, רוצה אולי לצאת איתי?" נורא
התביישתי.
"כן, אני מאוד רוצה, מתי? לאן?"
מחר ב-19:00, אצלי בבית."
"בסדר, אז קבענו..."
"כן, קבענו", אמרתי, ישבנו והסתכלנו אחד על השניה, פתאום נשמע
הצלצול לסיום ההפסקה וקטע את מבטינו, קמתי והלכתי.
אחרי שנגמר יום הלימודים, הלכתי לביתי, נורא רציתי כבר שהיא
תבוא איתי לביתי, ביתי האמיתי על הכוכב הלכת שלי, המרוחק מכדור
הארץ אלפי שנות אור.
יום אחרי זה, כשהגיע כבר שבע, נשמע דפיקה בדלת, פתחתי אותה ושם
היא עמדה.
"בואי לחדר שלי, מהר, אני רוצה להראות לך משהו", שנינו רצנו
במעלה המדרגות, כשנכנסנו לחדרי, שם עמדה החללית שלי. נכנסנו
פנימה, לחצתי על כמה כפתורים וממש תוך שניה נחתנו על הכוכב
שלי.
ירדנו מהחללית והיא ממש פחדה, "מה זה? איפה אנחנו?" היא שאלה.
"את אצלי, על כוכב הלכת שבו אני גר, בואי, הגיע הזמן", משכתי
אותה לרכב הממשלתי שחיכה לנו שם.
נסענו בדרך עפר לעבר ארמונו של הסולטן.
נכנסנו לחדר של הסולטן והראיתי לו אותה, "היא מושלמת" הוא אמר,
נורא שמחתי.
הוא פתח את פיו הגדול עם שלוש שורות השיניים ובלע אותה, הוא
אמר שהיא היתה ממש טעימה, מעניין לאיזה כוכב מרוחק ישלחו אותי
במשימה הבאה.