כשגיל היה בן שלוש הוא כבר ידע שהוא הולך למות לבד. הוא ידע
שאת שקית הבמבה אפשר לפתוח גם לאורך ולא חייבים לעשות רק חריץ
קטן בצד אבל לא באמת היה אכפת לו. הוא פשוט אהב לאכול במבה
והוא לא אהב שמסתכלים עליו אוכל אותה. זה הרס את הטעם.
בארוחת 10 בגן, גיל אכל לבד סנדוויץ' עם שוקולד, ושתה לבד מיץ
תפוזים מכוס פלסטיק עם קש. הילדים האחרים גם אכלו סנדוויצ'ים
ובין ביס לביס הם דיברו ביניהם. יצאו להם גלי קול מהפה וחתיכות
קטנות של לחם עם שוקולד מהול ברוק נפלטו להם על החולצה מתחת
לשולחן. גיל הסתכל על פירורי השוקולד ברצפה ושתה את המיץ שלו.
הוא נתן ביס לסנדוויץ', בלע, ואז שתה קצת. הילדים האחרים אכלו
את כל הסנדוויץ' שלהם ואז שתו את כל המיץ בלגימה אחת. הם אכלו
מהר.

בתוך קרחת היער הקטנה שגיל קבור בה, ציפורים מצייצות וסנאים
מתרוצצים אבל אין אנשים אחרים. אין אנשים אחרים שרצו להיקבר
שם, או שקברו אותם שם סתם ככה. זה פשוט היה המקום של גיל כי
ככה זה היה צריך להיות. ככה הוא רצה.

כשגיל מת אף אחד לא ידע. אף אחד לא חשב ולא שאל. רק אחרי
שמישהו גילה שבקרוואן ליד היער לא שילמו את חשבון החשמל כבר
חודשיים, הם פרצו פנימה ומצאו אותו על כסא הנדנדה החורק שלו עם
ראש מורכן. הייתה לו כוס בירה ריקה ביד אחת ושקית במבה מעופשת
ביד השניה. הידיים שלו היו קפואות וקשות. בגלל זה אי אפשר היה
להפריד את שקית הבמבה, והם היו צריכים לרסק לו את האצבעות
בשביל זה, אבל לאף אחד לא היה חשק.

אף אחד לא ידע איפה גיל רצה שיקברו אותו, אז הם פשוט שמו אותו
בקרחת היער, כי הם ידעו שהוא אוהב ללכת לשם לפעמים. הוא היה
הולך ליער עם תרמיל קטן שהיו בו שישיית בקבוקי בירה וכמה שקיות
במבה מרשרשות. הוא היה יושב בקרחת היער הקטנה, שותה ואוכל,
אוכל ושותה, עד שהיה נרדם אפוף באלכוהול ומתעורר אחר כך באמצע
הלילה כי היה צריך להשתין.
אף אחד לא ידע איך קראו לו, אז הם פשוט כיסו את הגופה שמו צלב
עץ קטן ועזבו אותו לאנחות. לא היה אכפת לו, לגיל. לאנשים מתים
לא אכפת כלום.