התינוק החדש עורר בי זיכרונות מהיום האחרון בגן.

זה התחיל כמו כול הימים. בבוקר קמתי כשמגע העשב מגרד בגבי
והשמש מסנוורת. נמלה זחלה עלי וזרקתי אותה. היה חם ולח. עשיתי
פיפי והוא זרם חמים בין רגלי, אחר כך הלכתי לנחל לצנן את עצמי
ולשתות.
כמעט כולם כבר היו שם: חיות ועופות. אהבתי את מראה דמותי במים
- קטנה, בהירה ויפה.
גם הם היו שם. הקדימו אותי. האחד התיז עלי מים והשני רדף אחרי.
קטפו פירות, זרקו אותם מהאחד לשני. ניסיתי לחטוף להם. אחר כך
ברחו לי, רדפתי אחריהם ואז חיפשנו צל. שפנים התרוצצו בין
השיחים ורבצה שם משפחת אריות. בגאווה רכבתי  על אריה עצלן
שפרוותו היפה מדגדגת. הוא פיהק, כרסם קצת עשב ואני התחככתי בו
והתגלגלתי ממנו כי ראיתי שם אבן צבעונית יפה לאוסף שלי.
אנחנו כאילו אחראים על הגן, לעבוד ולשמור, אבל הגן די מעובד
ושומר על עצמו, יש מספיק פרי ועשב, וכולם עושים כמונו: רצים,
קופצים, אוכלים, ישנים, ומצננים את עצמם במים.
בערב נחש ואדם התחרו בעמידות ידיים וגלגולים ואני שאלתי אותם
אם אני יפה. אני אוהבת להביט בנחש, הוא חלקלק כזה, צבעוני.
"את קצת קטנה מדי", אמר, ואדם צחקק. הוא חושב שהוא הכי יפה.
התמתחתי לכל אורכי, שיסתכלו עלי. זה לא עניין אותם.
אדם די דומה לי, אבל הוא כמעט לא מדבר.

אותו יום - חזר נחש לנושא הפרי האסור:
"כדאי לך. אדם יראה את יופייך. יתאהב בך".
אמרנו לו שמסוכן;  אפשר למות מזה.
הוא אמר שלא, שאנחנו טיפשים.
"אם תאכלו - תהיו חכמים כמוהו", אמר, "חוץ מזה - הפרי נחמד
להשכיל!"
"תאכל אתה" - אמרתי לנחש.
"אני כבר חכם", התחכם.
הפרי היה יפה,  צבעוני ומפתה. היה לו ריח טוב.
"זה מגרה", צחק נחש, "תאכלי ותראי!" אז טעמתי. קודם רק קצת,
נגיסה קטנה, ואחר כך בפה מלא וגם נתתי לאדמי. באמת הייתי
מגורה, וגם הוא.
הבחנתי שפטמותיי זקופות, חצופות, ושאדם מביט בי אחרת, מתחכך,
מרוגש. הלשון שלו מלקקת את שלי, עושה לי נעים. ליטפתי את גבו,
את עורפו, התגלגלנו על העשב. "חושבת שנצטרך לתפור לנו כמה
חגורות", אמרתי.

נחש צחק. "זה מה שנקרא להשכיל", אמר, "עכשיו גם לכם יהיו
ילדים, בטח תפרו ותרבו, תראו שיהיה מעניין, כולם עושים את זה
כל הזמן".

אלוהים ידע הכול וכעס, חילק עונשים. סילק אותנו מהגן שלא נאכל
גם מעץ החיים.

"איך לא ראיתי כמה את יפה", תהה אדמי, והעביר אצבע על פניי,
בטני, רגליי. לנחש היה עכשיו צחוק רע ולועג אז התרחקנו ממנו.
רציתי רק את אדמי. היינו משפחה. בתחילת הלידה מאוד כאב לי, אבל
קין החליק מבין רגליי, קטן ורטוב. אדמי, שאוהב אותנו, אמר שלא
אכפת לו לעבוד קשה בשדה כי יש לו בשביל מי.
אהבנו שוב ושוב ונולד לנו גם הבל. הפעם כאב לי הרבה יותר.

לעיתים קרובות אנחנו מספרים לילדים איך היה בגן, שהכול צמח שם
בלי מאמץ, מלמדים אותם על חטא אכילת פרי-הדעת ושהאדמה קוללה
עבורנו.
"לפני שאכלנו מהפרי לא ידעתי שאימא שלכם כזאת שווה", קרץ אדמי
לילדים.
אני זוכרת את קין הקטן, רציני ומתוק, אומר:
"אני אוהב אתכם אבא ואימא, וגם את האדמה אני כל כך אוהב! רוצה
להיות גדול וחזק, לעבוד ולשמור אותה. להכיר את סודותיה. לגרום
לה להצמיח שפע פרי ולהביא אותו מנחה לאלוהים, אולי יבטל את
הקללה, יסלח לכם?"
קין לא הבין למה אסור היה לאכול מעץ הדעת;  לדעתו, אם לא
מבדילים בין  רע לטוב - גם לא יודעים מה זה חטא.
נזכרתי שפעם באמת לא היו חטאים, ולא ידעתי להגיד מה נשתנה.
אלוהים הסביר לקין:  "...לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה
תמשול בו".
"תמיד מוכן לנסות", הסכים קין שלי, "אבל איך אני אכיר אותו?"
הוא לא קיבל תשובה.
כשהכה את אחיו - לא ידע מה זה להרוג. פעל מתוך כעס.
גם הוא נענש בגרוש מעבודת האדמה, הפך לנווד, ולנו נתן האלוהים
הריון נוסף. ילד ניחומים.

סיפרתי לאדמי האהוב שלי על הזיכרונות:
"אני יודעת שאתה מתחרט על אכילת פרי הדעת", אמרתי, "אבל אני
לא!
"אם היינו נשארים בגן - לא היה לנו הריון, לא לבוש, לא היו
אהבה ואובדן וייאוש, לא דאגה, קנאה, שנאה, ידידות. מה היה לנו
שם? משחקים ופירות וקצת איסורים, לא לימודים ולא מורים, פן
נתחרה באלוה.  חיים של חמורים. הוראה מגבוה".