זיוה נולדה להיות אישה מוכה.
אחרי המכה המפתיעה של הרופא המיילד, שחשב שאינה נושמת ועד ליום
מותה, שבנות חברה-קדישא ניסו, ברוגז אלים, לשלוף את פלח תפוח
העץ שעצר את נשימתה.
בזמן שבין שני אירועים משמעותיים אלו, את המכה הפחות צפויה מכל
היכה אותה המחשב:
הבית שלה היה מרושת במחשבים.
שני הבנים והבת היו אנשי מחשבים. המחשבים בבית גדלו יחד איתם
והיא לידם סופגת ידע והבנה. היא נעזרה בבניה  כלא יודעת, משחקת
בהצלחה את חסרת הישע ולאט לאט צוברת נשק חדש. אינה יודעת מתי
תשתמש בו, אולי גם לא תעזר בו לעולם, אבל כמו המזווה המלא בכל
טוב, והמקרר שיש בו תמיד מה לאכול כך גם עוצמה זו שמורה בה
לשעת הצורך.
בתה, הילדה של אבא, גדלה בצל הבנים, כמוה, צוברת כוח שקט.
אחרי שהבנים עזבו את הבית, כל אחד למקומו והבת ביקרה שם
לפעמים, נשאר המחשב לרשותה  בלבד. גולם או מכונה עם נשמה?
בשבילה הוא היה מפלט ותחליף לימים של בדידות, לערבים ריקים,
ללילות ללא שינה.
היא ישבה לידו, לפעמים לבושה בבגדי פאר מחכה לקראת בילוי
שמתאחר להגיע, לפעמים בבגדי בית זנוחים. בשעות של תשוקה עמוקה
הרשתה לעצמה לשבת שם בחושך. ערומה. ולהרגיש צעירה נחשקת בת
עשרים, ומבין אצבעותיה זרמה אנרגיה של אהבה ונקמה אל העולם
כולו.
שם בין גלי האינטרנט, באחד הערבים שירדו מוקדם לביתה והשאירו
אותה עצובה, מצאה את אורי. שמו מצא חן בעיניה ושלחה לו מסר של
חברות.
היא בת חמישים והוא בן שישים היא בודדה בביתה המאובזר בריקנותו
הוא בודד בביתו המלא ובאישה עסוקה.
בתחילה בגישושים קצרים. מילה, שתיים ואחר כך יותר. לא הסתפקה
ב"כן" ו"לא" גם הוא רצה לשמוע תשובות. התעקש על אמירת האמת
והיא כמו אצל רופא אומרת עוד וחושפת טפחיים.
הוא: נוגע בקצות רגישותה: למה את לבד כל כך בלילות?
היא: לא מתנצלת, מסבירה שלא מפריע לה שזה נותן לה הזדמנות
להיות איתו
הוא: מקבל בשקיקיה את המחמאה, עם זאת נוזף בה, בעדינות, אומר
לה שמגיע לה יותר.
היא: קוראת, מבינה מקבלת, גומעת את נועם מילותיו.
הוא: מאמין ואומר לה שלבעלה יש מישהי אחרת. למה היא מוותרת.
היא: מה הוא מציע?
הוא: מספר על בדידותו, על אישה שלא שמה לב.
היא: חוקרת, רוצה להיות בטוחה: למה נשארים ביחד.
הוא: מתחמק ושואל בחזרה: ואת? מה איתך?
היא: מודה, אם כי לא ברצון, שבעצם אין לה לאן ללכת.
הוא: לא מותר בקלות על עצמו. אומר שהוא אינו רוצה ללכת.
היא: רוצה קצת לטעום משהו אחר.
הוא: מציע את עצמו, מהלל ומשבח. מוכן להכיר. מקווה שנראית
טוב.
היא: מפחדת מבעלה.
הוא: אם לא טוב לך מגיע לך משהו טוב יותר.
היא: גם פוחדת מיצריה. חוששת אולי אינה טובה מספיק בשבילו.
הוא: חושש שיאבדה, אין לו אחרת, אך אסור שתדע. ממתן את בקשתו:
בואי נדבר.
היא: מחפשת חומה להגנה, רק נדבר?
הוא: מבטיח, נדבר: איני סתם נואף.
היא קלטה את כל הרמזים. ניסתה להתעלם מהם. לא נוח לה עדיין.
היא חסרת נסיון . היא פוחדת. איך תגלה לו כל זאת בלי להפחיד,
בלי לאבד אותו לעולם. היא המשיכה.
היא: חוזרת : אני כבר לא צעירה
הוא: גם אני בן שישים
היא: ואם זה לא ילך?
הוא: נגיד יפה שלום וכלום לא קרה.
אחרי הרבה גישושים, הבטחות וסייגים הם נפגשו בבית קפה. היא
בשמלה חומה, קצת כמו הסתו, מאופרת כאביב. הוא נמוך ממנה מדבר
מהר, בוחן, מעריך את סיכויו.
היא קצת מאוכזבת, הוא מופתע לטובה. היא מביטה לצדדים לא רוצה
להתפש. הוא משתדל להקסים, מדבר, מספר נהנה מעצמו ונהנה מהמראה
שלפניו.
אחר כך ליותה אותו אל האוטו שעמד בחניה שלמטה. ביקש את רשותה,
בעדינות, בהתחשבות ושם בכיעור שבין מכוניות חונות, ריח שמן
שרוף ואור עמום בקורי עכביש, קרב את פיו אל פיה, נגע קלות
בשפתיה, ליקק בעדינות חמה את סגור שפתיה והיא פתחה אותן
לקראתו. זרם נעים של התרגשות עבר את גבה אל קצות רגליה.
בערב מצאה אותו משוטט ברשת.
היא: מהססת, בודקת, האם עברה את המבחן.
הוא: מעודד, מאשר, אמנם לא יפה אבל מושכת ומקרינה טוב לב.
היא: מלאה בו, רוצה עוד. זוכרת את מגע שפתיו.
הוא: כן, גם הוא רוצה להמשיך. להעמיק את הקשר.
היא: ממשיכה לחשוש, יודעת את קיסמו. פוחדת מאהבה. חוששת
מבעלה.
הוא: בואי נתחיל כאן ברשת. לא אמיתי אבל מהנה גם כן.
היא: ממשיכה לסגת. מסתיגת, מהססת
הוא: מספר לה כאגב, כאילו אין בכוותנו לעורר קינאה, על גרושה
צעירה שמסכימה לחיזוריו  ונהנית עד אין קץ.
היא: אני לא מקנאה. ובסתר ליבה הקנאה מחלחלת
הוא: זה לא רציני אני עוזר לאישה במצוקה.
הוא שיקר לה. בסתר, בשעות שהיא לא היתה, הוא התמכר כולו לאישה
צעירה, אחרת. לילית, היא קראה לעצמה והוא לא הבין. אמרה שהיא
ממטולה. גרושה עם ילד. עצובה במיטתה. סיפר לה על יכולתו על
גודל גבורתו ואת עומק תשוקתו אל גופה. שאל על תואר גופה, חשף
את תאורו. את נקודות ההנאה. נישק. נגע. שתה בצמא אהב עד קצה
הגבול והרגיש גואל ופודה.
שם, על גבי המקלדת המתקתקת, אורי ולילית, מבלים בקרים מלאי
תשוקה, סיפוק והנאה. הוא בן שישים ומרגיש כבן שלושים. ולילית
מבקשת עוד, ומספרת שעם אדם מבין כמוהו היו נפתרות בעיות
הנשואין שלה והיתה יכולה להיות מאושרת. לילית מלטפת את אבריו
הנסתרים שמזה זמן רב חבויים כצימוקים בתוך העינב. קומותו זקופה
יותר, עיניו מבריקות, וככל שעוברות השעות תשוקתו לעוד גוברת.
היא, רק בת חווה לא לילית,  בלילה ליד המחשב מרגישה שהוא קצת
שונה. יותר בטוח בעצמו ביכולתו להביאה אל שיאים חדשים. ככל
ששקע יותר בין סדיני לילית, היה פחות זמין אליה, פחות מפתה,
פחות אוהב.
הוא, רק אחרי שבוע של הוללות חסרת רסן ומלאת עסיס, זכר שהזניח
את כל אמצעי הזהירות והמניעה במגעיו, בדק את צגי המחשב של
לילית וגילה לתדהמתו שהגרושה הצעירה יוצאת מאותו מחשב שלה.
חיכה לשעת התקשורת איתה ותקף:
היא: מודיעה בשמחה שהיא כאן
הוא: אדיש עונה לה,  אז מה.
היא: לא מבינה, למה הוא כל כך קצר.
הוא: מתאכזר.  בטוח שהיא יודעת.
היא: אתה נשמע כועס.
הוא: יש לי סיבה?
היא: לא מבינה.
הוא: היית היום בצפון?  במטולה?
היא: לא , לא ,אם היה יכול לשמוע היה מבחין בפחד, בבכי.
הוא: מציע  לקרוא לך בשם חיבה.
היא: מסכימה.
הוא: רוצה לקרוא לה לילית.
היא: לא אוהבת את השם.
הוא: מתעקש. זו את  שתי נשים עם שני שמות.
והחקירה נמשכת והיא נבוכה, מבולבלת, מבועתת. הוא לא מסביר והיא
לא מבינה ושיחת הלילה נסתימה בכאב.
בבוקר, כשנשארה לבד, עם המחשב, חיפשה בין דפיו חיטטה בתיקים,
פתחה סיפריות סודיות וגלויות ומצאה שצדק. לילית שכנה על המחשב
שלה, והיא לא ידעה. בעלה? בניה? ביתה? מישהו היכה אותה בכלי
שלה.
בסתר, מאחור, בעולם אחר נפתחה ופעלה לילית. הכל היה מחוק, היא
לא גילתה, לא ידעה, את מילות האהבה שזרמו ברשת, אבל לילית היתה
שם, שוכנת במלוא תפארתה על צג המחשב שלה.
המחשב היכה אותה במכת בגידה ניצחת.
כמו בעלה, לאורך חייהם המשותפים, כמו בתה המתנכרת וכמו הבנים
שעזבו את הבית.
היא חיכתה ללילה. ארבה לו שיבוא כדי שתוכל להסביר.
היא: אמרה שזה נכון, יצא מהמחשב שלה, אבל זו לא היא.
הוא: לא מאמין, מנתח את אופיה המסובך.
היא: מתעקשת, נאחזת בו כבחיים עצמם: איני יודעת מי, אבל לא
אני.
הוא: אז תגידי מי. רוצה לשמוע שמות. מי היה יכול?
היא: כמו זאבה ששומרת על גוריה המוצצים את לשדה, לא אומרת את
השמות. לא מסגירה חשודים.
הוא: אם אינך אומרת את השמות כנראה שזו את.
כל מה שכתבה, כל מה שאמרה, לא שינה, לא שיכנע.
עוד באותו הלילה מחקה את שמו מהמחשב. סגרה את אתרה של לילית.
גזרה את כל זיכרונותיה על דיסקט אחד ועזבה את הבית ללא שוב.