קצת גדול וקצת טמבל וקצת קשוח מידי,
וטיפ-טיפה מבולבל, עדיין,
בלדות צרפתיות משנות השישים ממלאות אותי חדווה:
"Love me - please love me - -  the sweet fool - -"
אני מזייף בקולי קולות, נוהג בענתיק הסובלני שלי,
חושב כמה התקדמתי בחיים,
שיש לי עכשיו רדיו דיסק - גם אם משומש - ואוטו גרמני - גם אם
שמונים ושש -  
קצת מעורפל באזור הקצוות, אף אחד לא באמת מבין מה אני באמת
רוצה,
אולי גם אני לא, טיפ-טיפה מבולבל, עדיין,
ולמרות שחידודי הלשון שלי הם הצלחה גדולה,
הם לא פוגעים בלב הנכון, אני לא פוגע בלב הנכון,
ואולי הלב שלי בעצמו איננו נכון, זו קרקע לא יציבה,
עסקי הלבבות האלה:
אני לא מצליח לדעת למה
אנשים, בשר ודם, לא ממלאים אותי חדווה - אפילו נוגה -  
כמו אלן דלון ודלידה, למשל,
ואני צוחק כשאני רואה בקומדיות אחד מבוסס ונשוי היטב ואב ממרר
בבכי לפני פסיכולוג
על ריקנות חייו, באופן קלישאתי, דומע ומייבב,  
אבל יש בי צביטה של פחד, בה בעת, שגם אני -  
תשוקה כמוסה שהלוואי ואני - -
אני לא יכול לבכות ככה.
אלו זוטות: עיקרו של דבר כשאני נוסע ומזייף בקולי-קולות
הדאגות ממני והלאה ואני יודע שאם הייתי יכול להיות ככה תמיד,
משוחרר ונוח
העולם היה מתאהב בי: זה, למצער, כנראה לא אפשרי (עכשיו?)
וזה אחד הסודות שלי, סיבה לחיוך קטן -
קצת גדול וקצת טמבל וקצת נוקשה מידי
אבל אני בסדר, אני בסדר,
בחיי.