זה היה מין יום של מחשבות בדידות, כאשר עוברות לי בראש מחשבות
של מוות, יגון וצער. איך אתמודד עם אובדן שלא אוכל לעמוד בו,
ולא אוכל להתמודד בלעדיו? פתאום מה שהיה לי איננו ולא יחזור
לעולם. אני רוצה להשיבו אך לשווא, הוא לא יחזור לעולם.
זה היה יום של יאוש מדרך חיי, התקווה והניצוץ ההם בעיניי נעלמו
ואין לי מושג מה אני עושה פה.
זה היה מין יום, יום שהפך לשבוע, יום שהפך לחודש, שלא קרו בו
דברים מעניינים וטובים, קרו בו דברים מעניינים ורעים, תקופה
רעה, קשה, מחשלת ובעיקר אבדנית.
שואלים אותי: "תגיד, מה יש לך עם המוות?" ואני עונה: "אני פשוט
טיפוס שלילי". אין לי יותר מה להגיד...
השתניתי ואת זה קשה לפספס.
אולי הפסיק להפריע לי מה שקורה מסביבי, אולי החברים שלי כבר
הפכו ל"חברים" שלי, וכל המקורבים שלי נעלמו.
נעלמה לי האהבה שעשתה לי רק טוב.
נעלמה לי המוזיקה שיצרה לי את הסיפוק הרוחני.
נעלמה לי האישיות ואני עכשיו רובוט על מדים שעושה מה שאומרים
לו, וכשאני חוזר הביתה אני מחכה לאישור לאכול או ללכת
לשירותים, וקצת קשה לי לדבר בלי להגיד "כן, המפקד" או "לא,
המפקד" ובלי לעשות 20 שכיבות שמיכה לפני כל ארוחה ולחכות בשקט
עד שיגיע תורי, כי אולי הצבא הזה גמר אותי סופית והפך אותי
למכונה בלי רגשות, בלי תחושות וללא לב אנושי, אבל בכל מקרה
כנראה שבסופו של דבר לא השתניתי, ובכל זאת נשארתי אני...
נשארתי זומבי.