אני רוצה לצעוק.
אני רוצה לפתוח את הפה על כולם. אני רוצה לעמוד ברחוב ולצעוק,
ולצעוק, ולפקוח לאנשים את העינים, שישימו לב, סוף סוף. רוצה
לצעוק, אבל אומרים לי "תשתקי".
אני רוצה לצעוק.
אני רוצה לפתוח את הפה על כולם. אני לא רוצה להיות פודל. אני
רוצה להיות אמסטף. אני רוצה להיות כלב שנובח ונושך. רוצה
לנבוח, אבל שמים לי מחסום על הפה, שלא אפריע להם לישון, כדי
שלא יצטרכו להתעורר ולראות מה נעשה בעולם.
אני רוצה לצעוק.
אני רוצה לפתוח את הפה על כולם. אבל המילים לא יוצאות, מפני
שאני מפחדת. מפני שכל חיי מתחו עליי ביקורת.
אני רוצה לצעוק.
אני רוצה לפתוח את הפה על כולם. אבל אני מתעכבת, אני מהססת,
מפני שבעצם, למה דווקא אני צריכה להיות זאת שצועקת? למה אני לא
יכולה להיות כמו כולם? למה אני לא יכולה לסבול בשקט?
לשאלה הזאת דווקא יש לי תשובה. מפני שאני-אני.
מפני שאני לא יכולה לראות-ולשתוק. מפני שאני לא יכולה לשחות עם
הזרם.
מפני שאני-אני.
ואני רוצה לצעוק.
חזק, שכולם ישמעו.