אחותי יושבת שם, מסתכלת לו בעיניים, מחזיקה לו את היד, היא כבר
באה לבקר אותו פעם אחת, היא לא מופתעת. אני, כבר בנסיעה לשם רק
חושבת, למה לא אמרו לי לבוא פעם קודמת, למה לא הזמינו אותי. זה
גם סבא שלי, איזה חוצפה, אני מקווה לקבל תשובה עד שנגיע.
כשאנחנו מגיעים, כל מה שאני חושבת זה מתי הדלתות יפתחו, אמרו
בחמש, זה עוד מספר דקות... למה הקדמנו? ואז נפתחות הדלתות
והמוח מתרוקן, אני רואה אותו, אבא שלי ואחותי ישר ניגשים אליו,
אחותי מחזיקה לו את היד ונוגעת בו... איך היא יכולה... אני
רואה אותו וקופאת, פתאום המחשבה היחידה שלי היא לא לבכות, רק
לא לבכות, יש לי סחרחורת ואני משתלטת עליה כדי לא להראות
חולשה, לא להראות להם את מה שמזמן הבטחתי שאני לא אראה, בכי
ממוות...

כשהייתי קטנה יותר, הייתי בטבריה כשסבתא, אמא של אבא, נפטרה.
כשהודיעו לנו ואני ואחותי התחלנו לבכות, אמא ביקשה ממנו לא
לבכות ליד אבא, שזה רק יעשה אותו עצוב... מוזר, אני לא זוכרת
שבכה. אתמול הלכתי לבית חולים איתם והשתדלתי כל כך לא לבכות,
נעזרתי בזכרון הזה... הייתי קפואה, שמרתי מרחק ביני לבינו, היו
לו כל כך הרבה צינורות והוא היה נפוח. הוא לא נראה כמו סבא
שלי, אמנם עבר המון זמן מאז שראיתי אותו, אבל העיניים שלו
סגורות. הוא הידרדר, הוא בא בגלל מכה בראש ונשאר כדי למות.

אני שומעת את אבא ואחיו מדברים על כל מיני דברים, אפילו חיוך
יוצא לי פה ושם, הם לוקחים את זה כל כך בקלות או לפחות מראים
ככה... אני עדיין שומרת מרחק ביני לבינו, למרות שאבא מבקש
שהתקרב אליו, אני לא יכולה, אני מפחדת, הוא נראה כל כך חלש, כל
כך זקן... "הוא גוסס" - אבא אומר זאת לא פעם אחת ואחיו
מצטרפים, נשארו לו מספר שעות... אני שומעת את זה ומתחרטת על כל
השנים שלא באתי לבקר, על כל השנים שהוא כבר הספיק לשכוח אותי.

בבוקר למחרת אני חוזרת מהעבודה, יש לי הרגשה איומה שסבא מת אבל
אני חושבת שזה רק הפרנואידיות שלי, אמא מעירה אותי אחרי חמש
שעות שינה, היא אומרת לי להתעורר ברוגע ואז מוסיפה - "סבא מת,
ההלוויה היום, תקומי".

אני הולכת להתקלח ובוכה, מנסה לחנוק את הדמעות, מבקשת סליחה
ומבקשת אומץ לא לבכות היום, לא לפני אבא, כדי שלא יהיה
עצוב...

עכשיו כבר אין לי סבא, אני מפחדת קצת שעוד כמה שנים לא יהיה לי
אבא והמצב יהיה זהה, אני אתרחק ממנו כמו שהתרחקתי מסבא...