פרק 1

הם ישבו זה לצד זו, על ספסל אבן קר ומוצל בבית הספר.
מובכים קלות, הביטו מטה והשתדלו שלא להתקל זה בעיני זו. כעבור
5 דקות של שקט שרק נהיה יותר ויותר מתוח, ים פתחה את פיה.
"למה אתה לא אומר כלום?" שאלה. עיניה הצליחו לטפס מעט מעלה
במאמץ מסוים, ונתקעו בגובה ספסל האבן עליהם ישבו.
"לא יודע... אין לי כל כך מה לומר," ענה, ועיניו מביעות כנות
ובלבול קל.
שתיקה קלה.
"אני אתגעגע אליך," לחשה ים.
היא הרימה את מבטה בחשש.
גם הוא הרים את מבטו, ושניהם בהו זה בעיניו של זו במין רגע
טיפשי שכזה, שכן הדבר רק הביך את שניהם יותר ממה שהם כבר היו
קודם.
"גם אני אתגעגע אליי, המון," ענה.
"א... אבל זה רק שבוע, נכון? כאילו, המסע הזה לפולין זה כולה
שבוע. זה יעבור צ`יק צ`ק... נכון?" היא חייכה חיוך מאולץ.
"כן, זה יעבור מהר." הוא השפיל את עיניו במבוכה שנית, וחייך
לעצמו במבוכה והוסיף, "...רק שהמסע לפולין זה שבועיים..."
הבעה קלה של פליאה חלפה על פניה של ים, אך היא התעשתה ומיהרה
למלמל, "אה, לא נורא, שבועיים זה - זה כמו שבוע רק... אמ..."
בן שם לב למצוקתה ונחלץ לעזרתה. "...רק שזה כפול 2?"
שניהם פלטו נחירת צחוק.
"כן..."
דקת שתיקה.
"טוב... אני צריך ללכת. הריכוז עומד להתחיל," אמר.
הם קמו מהספסל בהיסוס והתקרבו זה לזו.
הם התחבקו חיבוק חזק, וים שאפה את ריחו ואת מגעו.
בן נשק לה נשיקה עצובה אחת, ונפרד ממנה.
מבטה הכחול עקב אחרי דמותו ההולכת ומתרחקת, ומבטה נדד
לשעון-היד שלה.
הריכוז מתחיל רק עוד 10 דקות.

פרק 2

ים פנתה חזרה לכיתתה, למרות שידעה שהיא תהיה ריקה מאנשים, כי
כולם הלכו לריכוז...
היא הרגישה צורך להיות לבד, ובמילא לא היה לה לאן ללכת.
זה לא שהיא לא רצתה לנסוע לפולין.
היא רצתה. אבל לבה לא היה יכול לשאת את זוועות העבר ההוא. היא
ידעה שהיא לא תוכל להתמודד עם זה... לא יכלה לשמוע את זה,
לקרוא את זה, ושלא לדבר על לראות את זה במו עיניה.

היא התיישבה על שולחן וניסתה לעודד את עצמה בהרהורים.
דמעות מלוחות ניצנצו בזויות עיניה כשלפתע בר נכנסה, ובידה
פלאפון.
בראותה את בר ניגבה את הדמעות באצבעותיה בזריזות וחייכה חיוך
עצוב.
"היי ים, יש לך ת'טלפון של סופי? הריכוז מתחיל עוד 5 דקות והיא
נעלמה ומחפשים אותה בכל מקום," אמרה בר בהתרגשות.
"אה... כן..." ענתה ים, התחילה לפשפש בתיק והוציאה את הפלאפון
שלה.
בר שלחה מבט בוחן בחברתה.
"אמ... ים? את בטוחה שאת בסדר?" שאלה בחשדנות.
ים הרימה את מבטה מהפלאפון ושלחה אליה מבט תמים.
"למה שאני לא אהיה בסדר?"
"נו ים, בחייך. אנחנו מכירות מכיתה ו` בערך. את יכולה לספר
לי."
באותו רגע ים הרגישה אסירת תודה לבר. היא הרגישה כל כך לבד.
"אוף, בר! למה הוא לא היה יכול להשאר פה, איתי?" שאלה בעצב.
בר ניגשה אליה והצטרפה אליה על השולחן.
"היי... היי, מה קורה איתך, ילדה?" שאלה בטון מעודד, וחיבקה
אותה. "את הרי יודעת איך הוא מרגיש בקשר לנושא הזה. סבא וסבתא
שלו ניצולי שואה. אז הוא מרגיש חובה רגשית. את יודעת איך הוא.
בחור רגיש שכזה." היא חייכה בשובבות. "ואל תשכחי... סה"כ
שבועיים."
ים חשפה חיוך מבוייש. "תודה..."
בר חייכה חיוך רחב. "ידעתי שתיהיי בסדר! אוייש, אני אתגעגע
אלייך!" אמרה וחיבקה אותה.
                                           
אחרי שבר הלכה, דמעה מלוחה גלשה במורד לחייה של ים.

פרק 3

כשים חזרה הביתה, היא עלתה ישר לחדרה, התיישבה על מיטתה וקברה
את פניה בכרית.
"אוף אוף! מה קורה איתי?" אמרה לעצמה. "למה יש לי את ההרגשה
המעצבנת הזאת בלב, שמשהו רע הולך לקרות...? שום דבר לא יקרה,
ואני יודעת את זה! וזה סה"כ שבועיים!"
היא התיישרה לצורת ישיבה מזרחית על המיטה, ושקלה ברצינות אם
להתקשר אליו ולבקש שלא ילך.
היא כמעט וסיימה לחייג כשנזכרה לפתע שהוא יהיה תקוע בריכוז
ההוא לפחות עד שבע בערב.
עוד לא הניחה את השפופרת חזרה, וכבר נשמע צלצול הפלאפון שלה
מאחוריה.
"הלו?"
"היי..."
"בן!" ליבה קפץ למשמע קולו בטלפון. "היי! אתה לא.. כאילו..
אמור להיות בריכוז עכשיו?"
בן צחק.
"הם לא עד כדי כך פאנאטים! הם עדיין משחררים להפסקות מדי פעם.
חוץ מזה, התגעגעתי... מה, אסור להתגעגע?"
ים חייכה. ולשם שינוי, החיוך היה אמיתי.

פרק 4

ביום שבו היתה השכבה שלה אמורה לטוס, רצתה ים להשאר לישון עד
מאוחר. אך מכיוון שלילה קודם שכחה לסגור את התריס של החלון,
האור נשפך על פניה והיא נאלצה להתעורר בשמונה בבוקר.
היא ניסתה להירדם שוב. התגלגלה לצד השני, התהפכה, שכבה על
הבטן, על הגב - אבל הכל היה לחינם. זהו, היא התעוררה, ועכשיו
היא תצטרך לקום לעוד יום משעמם.
היא ניסתה לחשוב על סיבה טובה בשבילה לקום, אבל הראש שלה היה
ריק.
היא קמה בעצלנות ובאי-חשק מובהק, והלכה להתקלח.

ים לא יצאה מהבית כל אותו יום. דיכאון כבד שרר עליה, והיא
הרגישה בודדה מתמיד.
כל חברותיה נוסעות, והיא תשאר פה לבד. יהיה עליה לקבור עצמה
עמוק בשיעורי הבית, אם תרצה להשאר בחיים עד שובם לארץ.

השבוע הראשון שעבר היה פשוט סיוט.
היא כמעט ולא יצאה מהבית, אלא לקניית אוכל או לבית-הדואר
הקרוב, לבדוק אם יש מכתב ממישהו מחבריה.
ביום שישי, כשכבר נואשה מללכת לדואר ולקוות למין מכתב מסכן,
גמלה בליבה החלטה - אם גם עכשיו לא יהיה מכתב, היא מפסיקה ללכת
לדואר.
אך כשהביטה לתוך התיבה, באמת נחה שם גלויה.
לא היה גבול לאושר שהציף אותה.
זה בהחלט לא מכתב, אבל זה גם משהו...
ביד רועדת הפכה את הגלויה וקראה מה היה כתוב מאחוריה.
הכתב היה קטנטן וצפוף.

"לים המתוקה שלי!!!
אנחנו הגענו והכל בסדר
נורא עצוב, ויש המון רגעים קשים
טוב שלא באת
חוץ מזה נורא כיף פה, ועושים הרבה צחוקים
קיבלתי חדר מגניב, את היית אוהבת אותו
קיצר נגמר לי פה המקום אז ביי ביי
ותעשי חיים!
חברתך שתמיד תמיד איתך, בר

נ.ב
בן מוסר ד"ש"

ככל שים קראה יותר ויותר, ליבה הוצף ביותר ויותר אושר
והיפר-אקטיביות.  
אך כשהגיעה לתחתית הגלויה, היא הייתה נסערת כל כך, עד שפשוט
היתה חייבת לעשות את הדרך הביתה בריצה רק כדי להפיג את המרץ
שבא אליה פתאום.
כשפתחה את דלת-ביתה בסערה, אביה היה בסלון וקרא עיתון.
הוא הרים את מבטו והופתע לראות את בתו כל כך זורחת ומאושרת.
והכי מוזר, גם מתנשפת.
"...ים? את, אמ, בסדר?"
ים הנהנה בשמחה, וחיוך רחב מקיף אותה.
"טוב... רק תחזירי ת'חלב למקרר. הוא יתקלקל," אמר.
"אוקיי!" אמרה ודילגה באושר למקרר, ואז עלתה לחדרה כשדילגה
במדרגות שתיים-שתיים.
אביה שלח בה מבט חשדני אחרון, וחזר לעיתון.

בחדרה קפצה ים על המיטה בבום אדיר.
"יוו! אני לא מאמינה! הם בסדר, למרות הכל!"
אחרי שנרגעה מעט, נשענה כנגד הקיר וחיבקה את אחת הכריות שלה.
אבל רגע, חשבה לעצמה. נכון, בן באמת שלח לה ד"ש... הוא לא שכח
אותה או משהו... אבל אם הוא ידע שבר שולחת לה גלויה, למה הוא
לא טרח לשלוח גם משהו? למה הוא הסתפק רק בד"ש קטן אחד?
ים ניערה את ראשה.
לאא, חשבה לעצמה בהחלטיות. הוא בטח סתם לא מצא גלויה, או שלא
היה לו עט...

למרות העידודים העצמיים, לא הצליחה ים להימלט מהמחשבה המעיקה
כל אחר-הצהריים, ובערב.
כשכבר הלכה לישון, אבן שקעה לקרקעית ליבה של ים...

פרק 5

כל יום בשבוע האחרון עבר יותר ויותר לאט מהיום שלפניו. בתחילה
ים הייתה מבסוטית מעצמה, וניסתה כמה שיותר להדחיק את כל
המחשבות הרעות שהציפו אותה בלילה שעבר. בהמשך, זה התגבר מהדחקה
מוצלחת להדחקה לא-כל-כך-מוצלחת, מה שפינה דרך לעוד רעיונות
פרועים למה הוא מסר רק ד"ש, ובסוף השבוע היא היתה שרויה בכזה
מתח, שבקושי הצליחה לישון בלילות, ושקיות שחורות ביצבצו מתחת
לעיניה.

יום לפני החזרה לבית הספר, ים כבר היתה על קוצים. ומרוב לחץ,
אפילו התחילה לדבר לעצמה.
אוף... בטח כבר נמאס לו ממני...
לאא, לא יכול להיות. אחרת הוא לא היה מוסר לי ד"ש בכלל...
אז למה זה היה רק ד"ש אחד?
בטח נתקעה לו היד...
אבל לפחות בר כתבה לי מכתב... כן, בר היא באמת חברה אמיתית...

בלילה ישנה רק 4 שעות.

כשהשעון שלה צלצל, העובדה שישנה רק ארבע שעות כנראה התפוגגה
לגמרי.
ברגע שהיא שמעה אותו, היא ישר פקחה את עיניה, טסה למקלחת, ואז
חזרה מהר כששכחה לקחת איתה מגבת.
בהסעה לבית-ספר לא יכלה כבר לחכות יותר לראות את פניו של
בן...
כמה שהתגעגעה אליו!
כשהגיעה סוף סוף לבית-הספר ראתה את בן מחכה לה ליד הספסל הקבוע
שלהם.
ברגע שראתה אותו, התמלא ליבה באושר שלא חוותה כבר יותר
משנה...

כשהלכו ים ובן לכיתתה של ים, חבוקים ומחייכים, ראתה ים את בר
צועדת לקראת בביישנות. ים פלטה צפצוף שמחה חסר-פשר והן התנפלו
אחת על השניה בחיבוקים.
"יוו ים! איך שהתגעגעתי אלייך!" צווחה בר מרוב אושר.
"גם אני התגעגעתי..." אמרה ים, ודמעות אושר ניבטו בעיניה.
ים ובר הפסיקו שניה להתחבק ונפרדו אחת מהשניה.
ים התפלאה לגלות שבר נראתה טוב, יותר מקודם. היא זרחה.
לפתע נשמע הצלצול.
"טוב ים... אני צריך ללכת לכיתה שלי," אמר בן.
"בסדר חמוד... בוא הנה!" אמרה, ונתנה לו חיבוק גדול.
"אוייש כמה שהתעגעתי אלייך..." אמרה לו.
בן לא ענה.

כשהלכו בר וים לכיתתן מחזיקות ידיים, מפטפטות וצוחקות, נכנסו
לכיתה.
המורה שלהם עדיין לא הגיעה, אז הן התיישבו על השולחן שלהם ובר
המשיכה להעלות חוויות מהנסיעה.
"...ואוף באיזה חדר שמו אותי! עם הילדה המגעילה הזאת, אורלה.
אוףף אני שונאת אותה! היא מושלמת מדי!"
ים צחקה.
"מה, לא נתנו לכם לבחור עם מי אתם ישנים?"
"נראה לך? עם הבצפר הנאצי הזה? למה שירשו? רק לאיזה כמה ילדים
נתנו לבחור..."
"חבל שלא באתי. בטח היינו עושות לאורלה הזאת ת`מוות..."
"דוגרי! אני בטוחה שגם הדר עשתה לבן תמוות -"
בר שמה את שתי ידיה על פיה. "שכחי את מה שאמרתי כרגע..."
ים היתה בהלם.
"מה... מה הדר... הדר היתה באותו חדר עם בן?"
בר לא ענתה, שתי ידיה שוב מורמות אל פיה, ומבט נחרד בעיניה.
ים לא הבינה. "אבל... אבל בנים ובנות לא יכולים להיות באותו
חדר!"
בר לא ענתה.
"אלא אם כן... הם רצו להיות באותו חדר..." מבטה של ים קפא.
בן.
החבר שלה.
ישן באותו חדר...
עם...
האקסית שלו...
ים הרגישה מסוחררת, התנתקה מהעולם החיצון עוד ועוד...
עד שאיבדה את הכרתה, על אותו שולחן הלימודים בכתה.

פרק 6

הדבר הראשון שים ראתה כשהתעוררה, היה לבן.
היא התקשתה להחזיר את מוחה לחשוב בבהירות. כשהצליחה לארגן את
מחשבותיה, ניסתה להבין למה היא רואה רק לבן. בהתחלה חשבה
שהגיעה לגן עדן.
המחשבה השניה שצצה במוחה היתה שהיא התעוורה.
לאחר כמה שניות של ארגון קבצים המוחה, הבינה שהיא פשוט שוכבת
על מיטה בחדר האחות, עם פניה לקיר.
היא הסתובבה באיטיות ונשכבה על גבה.
הדבר גרם לראשה להסתחרר מעט.
היא המשיכה להסתובב... אל הצד השני, וראתה שהיא אכן נמצאת בחדר
האחות.
היא ניסתה להבין למה היא נמצאת בחדר האחות.
כעבור חמש דקות של מחשבות מעורפלות, נזכרה בכל מה שקרה...
היא ראתה את עצמה.. יושבת בכיתה שלה. בר מולה.
רגע, מה היה אחרי זה?
ים כיווצה את פניה באימוץ הזיכרון.
היא סיפרה לה ש... רגע, מה זה היה...
וכשנזכרה סוף סוף, היה לה פשוט חשק אדיר להתעלף שוב.
היא נסתה לקום לישיבה, אך נתקפה בסחרחורת ענקית שהכריחה אותה
לחזור לשכב.

ברקע, הדלת נפתחה.

"או! אני רואה שהתעוררת. תנוחי, לעזאזל, תנוחי."
זאת היתה האחות.
אוף, היא זזה מהר מדי, חשבה לעצמה ים.
"יש לך אורחת..." אמרה האחות.
הדלת נפתחה שנית, ובר נכנסה.
היא התקרבה בחשש למיטה של ים.
"היי... איך את מרגישה?" שאלה, במבט מודאג על פניה.
ים התאמצה לחשוב.
"אמ... יותר טוב, אני מניחה..." שיקרה.
בר גררה כיסא והתיישבה קרוב אל ים.
ים עיוותה את פניה למשמע קול הגרירה.
"אופס! מצטערת!" מיהרה בר לומר, וניכר היה שהיא באמת מצטערת.
ים חייכה חיוך קלוש.
"זה בסדר..."
שתיקה.
"אמ... בן בחוץ... הוא רוצה לראות אותך."
"לאא! אל תכניסי אותו!"
"מה? אבל למה? יש לכם כמה עניינים ללבן."
"אני לא רוצה ללבן איתו כלום. שיישאר בחוץ."
ים התאמצה מאמץ עילאי, וקמה לישיבה.
"ים... תקשיבי... אני מצטערת שזה נודע לך ככה..."
"אני לא מצטערת... הם... הם... כאילו...?"
"הם לא היו ביחד גם קודם, אם לזה את מתכוונת. רק במסע הם... את
יודעת..."
ים השפילה את מבטה.
ושוב, הדלת נפתחה, וחשפה את פניו המציצות של בן.
"אמ... אפשר...?"
ים הזיזה את מבטה לכיוון אחר.
העיקר, רק לא להביט בבן.
"לך מפה," אמרה ים.
"שמעי... ים, זה לא ילך ככה. אנחנו חייבים לדבר."
"לא`כפת לי."
"ים... אולי כדאי באמת..." ניסתה בר.
"ים הביטה בבר, ונאנחה. "טוב נו... אבל אני לא עושה את זה
בשבילו. אני עושה את זה בשבילך."
בר הנהנה בהכרת תודה. "אז אני... אני אלך לי..."
אמרה ויצאה החוצה, לא לפני שתקעה מבט כועס אחרון בבן.
הדלת נסגרה.
"בלי רכבות חברה, כן?" העירה האחות.
ים לא הביטה בו.

"ים.. אני ממש ממש מצטער. לא רציתי שזה ייוודע לך ככה."
ים התאמצה להחניק את הדמעות.
הוא אפילו לא הכחיש.
"ים... תקשיבי לי רגע," ניסה בן.
ים לא ענתה.
"ים! את לא מקשיבה לי! תני לי להסביר!"
"זאת הבעיה בי. שתמיד הקשבתי לך," אמרה בקול חנוק.
"ים... תקשיבי... זה... זה חזק ממני, את מבינה? אי אפשר לשלוט
בזה."
בן חיפש עוד מילים לומר, ולא מצא.
"אני רוצה שתלך מפה."
"ים -"
"לך! בבקשה, פשוט תלך!" כשהיא אמרה זאת, היא כבר היתה על סף
דמעות.
בן הביט בה, והיסס.
אחר יצא וסגר אחריו תדלת.
שניה לאחר מכן, שמעה ים את בר צועקת בחוץ.
"שום דבר אתה לא יודע לעשות כמו שצריך? שום דבר???"
"מה אני אעשה? היא בקושי דיברה אלי!"
"אפילו להפרד אתה לא יודע לעשות כמו שצריך! אררג! אתה פשוט כזה
- אפס!"

שמעה נפלה על כף ידה של ים.
בר נכנסה.
"ילדים!" אמר קולה המעוצבן של האחות.
"מצטערת," זרקה אליה בר ומיהרה לים.
היא הביטה בה.
"ים... אני כל כך מצטערת... אל תתייחסי לשמוק הזה. הוא לא שווה
ת'יחס -"
ים כבר לא יכלה להחזיק זאת עוד.
היא פרצה בבכי.
בר התיישבה על ידה על המיטה וים טמנה את ראשה בחיקה.
"די... די..."

פרק 7

מוקדש למריאן... לדרגון מסטר... ולכדורסל =)
וכמובן לכל שאר החמודים שהגיבו לי... לוב יו אול!

ועכשיו... לפרק.

לאחר שים נרגעה טיפה, הרימה את ראשה, וניגבה את דמעותיה בכף
ידה.
פתאום נזרק עליה נייר טואלט.
"תודה!"אמרה בר לאחות ופנתה לים. "אל תדאגי... הוא סתם מכוער
אחד... אף פעם לא חשבתי שהוא כזה משהו. כאילו, ת'אמת..."
ים פלטה נחירת צחוק, וקינחה את אפה במטפחת טישו.
"היי... היי," אמרה בר בקול הכי מעודד שהצליחה לגייס, והרימה
את סנטרה למעלה באצבעה.
ים הביטה בעיניה של בר.
כמה פראיות הם! ותמיד היה בהן איזשהו ניצוץ.
בר השפילה את ראשה במהירות.
"ים..."
"כן, בר?"
הרגע קלטה, שבעצם מעולם לא הסתכלה בעיניה של בר. היא התפלאה
לראות כמה נבונות היתה בהן. ועם זאת, גם עצבות...
"ים... לא משנה, כלום."
"בר, מה?"
"אמרתי שזה לא משנה!"
"זה משנה, אם זה מציק לך."
בר היססה.
ובלי להביט בה, עצמה את עיניה ונישקה אותה על פיה.

לפתע בר קמה מהמיטה ומלמלה: "אויש אני כל כך מצטערת! זה הדבר
האחרון שהייתי צריכה לעשות לך עכשיו עם בן וכל זה ואני -"
ים היססה, וקמה גם היא.
היא התפלאה למה היא לא הרגישה יותר מסוחררת. היא הרגישה כל כך
טוב פתאום, כאילו מצאה משהו שחיפשה כל חייה.
היא תפסה את ידה של בר, לפני שתספיק לברוח.
"לא... לא..." אמרה בר, וניסתה להיחלץ בעדינות.
"למה לא?" שאלה ים. היא נבהלה מעצמה, אבל המשיכה בכל זאת.
"כי... ים! תהיי מציאותית! זה לא... זה לא ילך..."
"למה זה לא ילך?" באומרה זאת, התקרבה אליה עוד צעד.
"כי... כי... כי נראה מוזר ככה יחד בבצפר, ו- וכולם יצחקו
עלינו ו..."
ים הצמידה את אצבעה לשפתיה.
"ששש..."

יום לאחר מכן, ים הלכה לבית-הספר עם הרגשה טיפה כבדה. מה אם
באמת נורא יצחקו עליה, ויפנו אליה אצבעות?
כשהגיעה לבית-ספר, ראתה את בר מחכה לה.
היא נגשה אליה, וחיבקה אותה.
היא כבר לא חששה יותר מכלום...

בינתיים, במקום אחר, בן ראה את ים יורדת מהאוטובוס. הוא התקדם
לעברה, כל צעד שלו מבהיר לו יותר ויותר כמה הוא מתגעגע אליה,
כמה הוא רוצה אותה, כמה הוא טעה... כשראה אותה הולכת לכיוון
אחר, החיש את צעדיו, בתקווה לתפוס אותה לפני שתיעלם
משדה-הראייה.
כשראה אותה אומרת שלום לבר, הוריד את קצב צעדיו בתקווה כי בר
תחזיק אותה שניה במקום.
ואז, הוא קפא במקומו. הוא באמת ראה מה שראה?
בר וים...? ביחד?!

ואז לפתע, זה היכה בו.
זהו, הוא פספס אותה.
למרות שכבר חצי שנה היו ביחד,
חצי שנה,
הבין,
שבעצם,
מעולם לא היתה שלו.