לפני כמה ימים ישבנו פה בבית של אדם: אני, אדם, ג'ני ודורון.
אני הייתי על המחשב, הסתכלתי ב-ICQ ודיברתי עם חברים.
פתאום, בלי לשים לב בכלל לחצתי על השם "מטייל באגדה" ונפתח
החלון.
כתבתי בו הודעה, כתבתי לך, אושר, שאני מתגעגעת אלייך.
אז קלטתי, שבעצם אתה כבר לא איתנו ולא תוכל לראות אותה יותר.
אתה למעלה עכשיו, זה בלתי נקלט.
דיברתי אז כשזה קרה עוד לפני שידעתי, עם אביגיל שכל כך אהבנו.
כל כך שמחתי על הציון שלי והתעניינתי בציון שלך, לא הבנתי למה
אביגיל גימגמה אז, רק לאחר מכן כאשר ג'ני סיפרה לי הבנתי הכל.
רק שלא באמת הכל הבנתי ולא באמת הכל סיפרת.
אני מנסה לשחזר בראש את השיחה ההיא, את השיחה האיומה ההיא...

"תגידי את יודעת כמה אושר קיבל? אביגיל אמרה שהיא לא דיברה
איתו עדיין..."
"מה אושר, לירי? את לא יודעת איפה אושר?"
"מה?.. למי אכפת איפה אושר?"
"את לא יודעת מה קרה לאושר? אל תגידי את זה".
"מה קרה ג'ני, נו?"
"אביגיל לא סיפרה לך?"
"לא יודעת...לא.. מה כבר היה לספר?"
"אולי כדאי שתשבי..".
"מה? ג'ני תגידי לי מה קרה!"
"אושר התאבד אתמול , הוא ירה לעצמו בראש בשירותים בבסיס".
". . ."
"לירי?"
". . . כן . . ."
"את בסדר?"
"זה לא יכול להיות, את עובדת עליי, נכון?"
"הלוואי וזה היה המצב אבל לא".

אהבתי ללמוד איתך, אושר, היית מוזר וחמוד כזה, הזכרת לי מעין
"פרבי" מתוק.
אל תעלב, אתה יודע שהכל בכוונות טובות. אהבתי ללכת איתך לעיר
ולהיות אצלך.
שסיפרת לי על הנטיות שלך ועל צ'יקו שכל כך רצית.
איך צחקנו על הפוסטמה ההיא בשיעור ספרות וכמה שרע לך...
ואז כשהתחלת לקלל אותי ב-ICQ, סתם ככה בלי סיבה, כנראה כדי
להוציא עצבים, נפגעתי לא הבנתי מה קרה פתאום. עניתי לך בחזרה.
עיצבנת אותי וחשבתי להתנתק ממך לזמן מה,
לא ידעתי שלא יהיה לנו עוד זמן בעתיד לדבר, להפגש.
לא יכולתי להעלות על הדעת. עד היום אני עוד לא בטוחה שאתה באמת
לא בין החיים,
הרי להלוויה שלך לא הלכתי, כי כשהיא הייתה עוד לא ידעתי, ולבית
הורייך אני לא מסוגלת.
אני עדיין מחכה שפתאום אראה הודעה ממך ב-IC ואדע שאתה חי
וקיים.
אפילו חלמתי עלייך, או יותר נכון על זה שמישהו שולח לי הודעה
שאתה לא מת, שאתה כאן איתנו, היום. כל כך רוצה להאמין שאתה
עדיין כאן.
קבעתי עם ג'ני ללכת לקבר שלך בזמן הקרוב, הלוואי, הלוואי שהוא
בכלל לא קיים, ושנפגש שוב.







יהי זכרך ברוך אושר ידידי