נעלי הספורט שלי נקשו במדרכה בין המון האנשים העוברים והשבים.
זה לא היה כמו ניו יורק - זרם האנשים הבלתי נתפס שמותיר אותך
כל כך קטן. גם אם תעצור לפתע, כולם ימשיכו ללכת, לאף אחד לא
יהיה אכפת. זה רגע כואב, הרגע שבו נופל לך העיתון מהיד ואתה
מתכופף להרים אותו. ככה, באמצע רחוב ראשי בניו יורק וכולם
ממשיכים ללכת בלי לשים לב אפילו שעצרת. אבל עכשיו אני כבר
רחוקה מניו יורק, כל כך כל כך רחוקה. השלטים מולי הם בעברית
עכשיו. כל כך הרבה זמן שלא ראיתי פרסומות למרק של "אסם", או את
הפרצוף של הדוגמנית התורנית של "קסטרו", שאין לי מושג מי היא
עכשיו. כשעזבתי, סנדי בר הסתכלה עליי מכל מקום במעילי פרווה
ומכנסי אלגנט שחורים ועכשיו מביטה בי איזו דקיקה חדשה
מהפרסומות של "קסטרו". השברים ברצפה חרקו מתחת לנעלי הספורט
שלי. הנה הפלאפל של חיים. פלאפל! כמה זמן לא הרחתי פלאפל. בניו
יורק באמת חסר הפלאפל. ארוחה בעשרה שקלים. שקלים...כמה כיף
להשתמש שוב במונח שקלים ולא בדולרים. לדולרים יש ריח של בורסה,
של עסקאות ושל רמאות ולשקלים יש ריח של בית. המשכתי לרוץ,
הפליא אותי שעדיין ידעתי את הדרך. אבל ככל שהמשכתי רגלי לקחו
אותי למקומות הנכונים והנשימה הקצובה שלי נתנה להם מנגינה
וקצב. הגעתי לצומת התחנה המרכזית. כל כך הרבה דברים עברתי כאן.
את המשפט הזה אף פעם לא יכולתי לומר שם, בניו יורק. לפתע
הרגליים שלי סטו ממסלולן הקבוע על המדרכה ופנו לכביש, מבלי
לשים לב אפילו אם יש מכוניות או אם אין ומבלי להסתכל ימינה
ושמאלה, כמו שאמא לימדה אותי כשהייתי קטנה. המכוניות מסביבי
כבר לא היו "טקסי" צהובות, אלא מכוניות שונות באדום, ירוק,
אפור, ובעיקר בלבן. בתוכן ישבו ישראלים שצפרו כאילו אין מחר
ואני התענגתי לקולן של הצפירות הישראליות לחלוטין, מבלי לשים
לב אפילו שהן מכוונות אליי. מבלי לשים לב אפילו הייתי כבר ממש
באמצע הצומת, מביטה מסביבי, שומעת את הנהגים צועקים במקהלה מה
הם חושבים על אמא שלי. למרבה הפתעתם, רק חייכתי למשמע המילים
שהם צעקו, שנשמעו בשבילי כרגע כמו מוזיקה יותר מכל הופעת רוק
אלטרנטיבי וחדשני בניו יורק. אז התחלתי לצחוק, צחוק מתגלגל.
אור הרמזורים האיר את צחוקי באדום, בצהוב ובירוק וגם כשהאיר
בירוק, אף אחת מהמכוניות לא נסעה. הן רק עמדו במקומן והביטו בי
- המכוניות והנהגים ביחד. כבר לא שמעתי את הקללות שהם צעקו וכן
את הצפירות. הכל התערבב לי בראש כמו בסרט ציבעוני. הבטתי על
הצומת, כל כך הרבה זיכרונות יש לי מכאן: כאן ישבתי כשלקחתי
אוטובוס לפסטיבל המוזיקה בניצנים כשהייתי נערה, בקיוסק הזה
עברתי כשחזרתי מהפעם הראשונה שהלכתי לדיסקוטק אמיתי, מכאן
לקחתי אוטובוס לתל אביב ועברתי כאן כל יום בדרכי לחזרות.
נפגשתי כאן עם חברים ביום העצמאות, הלכתי לפתח את התמונות
מנסיעה לאילת, קניתי ספרים להתחלת כיתה י' ונפלתי על המדרכה
ביום כיפור. מה חיפשתי בניו יורק? בניו יורק אין אף צומת שאומר
לי כל כך הרבה. אין אף פינת רחוב שאני יכולה לדבר עליה יותר
משתי דקות, יותר מכאן פונים לרחוב הזה, או מכאן הולכים
לסופרמרקט. אני לא טבועה בניו יורק, אני טבועה כאן. בניו יורק,
אם איעצר באמצע זרם האנשים ברחוב, אף אחד לא ישים לב. כאן? האם
כאן זה שונה? אני לא יודעת, אבל כאן זה הבית שלי! זה הבית
שלי...

בתוך הערבול ראיתי את הנהגים פותחים את הדלתות של המכוניות
נעמדים לצידיהן ומוחאים לי כפיים. לא, בבקשה לא. זה נראה לי
כמו סרט אמריקאי דביק, לא רציתי לתת נאום לאף אחד. לא רציתי
להרגיש באמצע אולם קונגרסים. רציתי להיות בצומת התחנה המרכזית,
להרגיש את הסדקים ברצפה, להרגיש את הבית. לפתע הרגשתי טפיחה על
הכתף: "סליחה ילדונת?! את עומדת כאן באמצע הכביש! את לא שמה
לב?! את עוצרת פה את כל התנועה! מה קורה איתך?!" איזה כיף היה
לשמוע עברית. האיש המבוגר טלטל אותי קצת. ברקע עדיין שמעתי את
כל הנהגים צופרים או צועקים מה דעתם על אמא שלי ומקום העבודה
שלה. וזה היה כל כך טוב. אני בבית. זה הבית.