זה היה יום גשום. הרוח צרחה כמוכת שטן, והטיפות שרטו את פני
האנשים.
כולנו עמדנו שם קפואים, מהקור, ומההתמודדות.
זה לא היה דבר כל כך יוצא דופן, כי גם שם הרימו אותה על איזה
דבר, והיא היתה מחוסה בשמיכת תכריכים רכה. היא היתה היחידה
שהיתה מוגנת מפני הקור... נראה לי שבפעם הראשונה בחייה.
שמחתי בשבילה, כי זה בעצם מה שייחלה לו, יותר מאשר לאושר,
ובפעם הראשונה בחייה, יכלה להיות שלווה. היה ידוע ששום דבר לא
יילקח ממנה שוב, וזה עשה לי טוב . (מאוד טוב...)
היו שם הרבה אנשים. אבל שמתי לב רק למספר מצומצם.
היו שם האמא והאבא שלה, שהתחבקו לראשונה מזה שנתיים, והיה שם
גם איזה ידיד ששחררו במיוחד מהצבא בשביל האירוע המיוחד, היתה
שם גם חברה אחת טובה שבאה למרות שהיא לא היתה כל כך טובה אליה
גם, והיו שם עוד כמה ידידים, וכמה חברים לשעבר שסיפרו עליה
שהיתה "מוזרה", מוזרה... הכי אהבה שכינו אותה כך...
היה שם גם אחד ששכח אותה לאחרונה, ובא להגיד שהוא זוכר...
והיה שם גם החבר שלה, אחד כזה שבאמת אהב אותה, או לפחות כך
אמר.   ועמדתי שם... רועדת, מפוחדת, ובו זמנית- שמחה.
מעולם לא הייתי במצב הזה, ולא ידעתי איך להתנהג. ניסיתי לנחם
קצת את אמא שלה... אך האחיות עשו את זה הרבה יותר טוב ממני, אז
המשכתי לעמוד שם על האדמה, מחכה שמשהו יקרה, בוחנת.
ומבין כל האנשים הבחנתי בילד אחד, מפלס מבטו מבין האנשים, היה
לו מבט מושפל, והחיוך שלו כבר לא נראה כל כך גאה.
ואז הם הניחו אותה בתוך הבור, אמרו כמה דברים שבכלל לא הצלחתי
להבין, והתחילו לכסות אותה, כך נפלו על גופה כל אותם הרגעים
שחלפו בחייה, כל גרגר של חול הוביל איתו כאב שכבר כאבה, וכל
טיפת אויר שנשארה, היתה בשביל אותם הכאבים שישארו איתה תמיד,
אפילו שם למטה.
ואז כולם הלכו, ונשארתי לבד, זה לא היה חדש לי, לא חשבתי
שעכשיו יישארו. גם הוא נשאר, רק לעוד רגע...
היה נדמה לי ששמעתי אותו מצטער...

אני לא יודעת אם סלחה... כבר אין בי תחושות.