הפעם התכנית הצליחה:
הקצתי שעה לפני הכאב.
התבוננתי בעצמי ללא כאבי
התבוננתי בכאבי, נפרד ממני.

הכאב לא היה שטן אדום,
הוא לא היה מפלצת חדת שיניים.
הכאב היה רק ילד קטן
שנם במיטתי מכווץ מפחד.

ידעתי שלא אזדקק להרבה כדי לחיות בלעדיו
חפצי כבר היו ארוזים, רגלי יכלו לי
ישבתי על קצה המיטה
וקשרתי בשקט את השרוך האחרון.

לפני שיצאתי התבוננתי בו שוב.
רציתי לשנוא אותו על מה שלקח ממני.
אך כאבי לא היה אלא
ילד רדוף ביעותים במיטה ריקה.

הנחתי את תיקי
נשכבתי לצידו, וחיבקתיו, עד שהקיץ.
מי ידאג לכאבי, אם לא אני? לחשתי באזנו.
והרי, את חמלתי לא לקח ממני.