יותר לא אתפשט,
יותר לא אחשוף את שיפולי כאבי.
יותר לא אראה את ניצוץ הרוע והקנאה הנקווים בעיני,
לא אזכה להציג את לובנם החיוור של חלומותי, משאלותי.
יותר לא אפשוט את שכבות הידיעה והשליטה ואחשוף
את קימורי רכותי,
אף אחד לא יחדור יותר למעמקי ישותי.

אסגור את הכל מאחורי מנעול ובריח,
אך לא מאחורי שכבות.
אראה את הקליפות החיצוניות,
אך לא את הקרובות.

לא מוכנה שמישהו ייכנס לתוכי,
כל כך מפחדת לטעות ולתת לאדם הזר,
לאדם החושב שהוא אוהב ורוצה את כולי - להתקרב,
ולחולל פרעות בנשמתי.

עכשיו,
אחרי שזכיתי בזכותך להיפתח ולהפסיק להשאיר
פיסות מחשבות לעצמי,
אחרי שגיליתי את האמת המיוחלת ,
את הקרבה המפיגה מדברים שוממים,
מדברים שצמאו למים ובזכותך-
לא רק שרוו אלא אף יצרו ומילאו בי נחלים גועשים.

כאדם פתוח כנראה שהייתי די סגורה,
גם אם הוצאתי רגשות חייתיים או שמץ של שבירה.
פתחת לי עוד שער בעצמי בדרך להבנה,
נתת לי עוד פיסת שביל בדרך להצלת נשמתי המעונה.

ואחרי שחוויתי ואחרי שחשתי בקיומך המעודד בתוכי,
לא אוכל עוד לוותר ולהרגיש פחות מכך,
רק יותר.
אחכה לאדם שירקיד את נשמתי בקצב מסחרר,
אחכה לאדם שיפלס את דרכו לנקודה שממנה הכל משתחרר.

אך עד אז,
בתקווה שיהיו כמה שפחות נסיונות כואבים בדרך-

            לא אתפשט יותר.