פלנקטון. שיאכלו פלנקטון הוא אומר לי. האצות המיקרוסקופיות
האלה, שנמצאות במים. כאילו אני לא יודעת מה זה פלנקטון. כאילו
אני לא יודעת שזה לא משביע.
אני קמה בבוקר ודבר ראשון סופרת אותם. לראות שאף אחד לא קפץ
החוצה בלילה. לראות שאף אחד לא מת מתת-תזונת פלנקטון. כולם פה.
כל הילדים שלי. כל הבנות שמזדיינות בשביל לקבל אהבה וכל הבנים
שנותנים אהבה בשביל להשיג זיון. כולם נורא שמחים לראות אותי,
אבל קצת קשה להם להראות את זה. הם שוחים בחדווה אמיתית, בלי
דרישות מהחיים כמו של השונים מהם, הכפולים. הם עולים אל פני
המים ואוכלים בשקיקה, ואני יודעת שלו יכלו לדבר היו מודים לי.
אם יש משהו שאי אפשר להגיד על הילדים שלי זה שהם כפויי טובה.
אני יודעת שהחלוקה שלי לבנים ולבנות היא לא שרירותית. למדתי את
הנושא. למדתי אותו טוב. אם אני מסתכלת כמו שצריך אני ממש יכולה
לראות את ה-X רשום על חלק מהם ואת ה-Y  על הנותרים. זו לא
אשמתי שהחלוקה לא ממש שווה. אפשר לחשוב שמוכרי חיות מחמד
מצליחים בזה יותר טוב.
אף אחד לא אוהב אותם יותר ממני. אף אחד לא מבין את המסירות
יוצאת הדופן שלי אליהם ולהיפך. הם לא אומרים כלום. קשה להם
לדבר בתוך המים. אבל אני מוכנה להישבע שראיתי חיוכים כשקניתי
להם את האקווריום הגדול. אחרי הכל, רמת חיים גבוהה זה משהו שכל
הורה שואף להעניק לילדים שלו.
אבא שלהם זה כבר סיפור אחר. הוא בא מתי שהוא רוצה והולך גם
כשאני לא רוצה, וכשאני מבקשת כסף לאוכל הוא פתאום מתחיל להיות
מומחה לביולוגיה ימית.
מישהו דיבר איתי פעם על הבעייתיות של השפה. אחת הטענות היתה
שהשפה היא סטאטית בעוד שהמציאות היא דינאמית. בהנחה שהוא צדק,
מאוד קשה לי להסביר למה כשדני אומר "פלנקטון", המציאות שלי
קופאת לרגע והמלים לא מפסיקות לזרום לי מהפה.
לא שיש לי אשליות בקשר לפלנקטון. פלנקטון זה אחלה של דבר. ואני
לא נוטה לזלזל באחלה של דברים. אבל פלנקטון זה פלנקטון, ואני
עדיין נוטה לחשוב על הילדים שלי כעל ילדי שמנת ולא כעל ילדי
אצות מיקרוסקופיות.
הם ההוכחה החותכת לכך שהשלם לא תמיד שווה לסכום חלקיו.
באקווריום שלי החלקים הם שלמים בפני עצמם. תנאים של חיבה זה
סוד שאפילו המדענים הכי גדולים לא עלו עליו. תנאים של חיבה
ומינימום פלנקטון.
אני שוב שופכת להם שמנת מתוקה לתוך המים. דני צורח. תפסיקי עם
זה. תפסיקי עם זה עכשיו. אני ממשיכה. בקצב איטי. יוצקת הכל
לאקווריום. ואם את לא מפסיקה אני נשבע לך שאני מעיף אותם
מהחלון. אני מגבירה את הקצב. הילדים צריכים לאכול.
החלזונות נצמדים לשמשה באדישות מסוימת, קהות חושים מנומנמת,
עודף כולסטרול בריריות. מסתכלים על דני ועלי. הילדים אוכלים
במרץ. אתמול הם אכלו רק פלנקטון.
אני נשבעת לדני שאני שוב לא משאירה אותו לבד איתם ומציעה לו
באדיבות את השאריות. דני מזכיר לי מאיפה באתי. אני מזכירה לו
שאת הילדים לא מצאנו בספארי של בארי.
עבר שבוע עד שראו את הילדים שלנו. המרחק בין גודל של זרע לגודל
של דג הוא ארוך מאוד גם במושגים של תאים שמכפילים את עצמם בקצב
הנדסי. לקח חודש עד שהצלחתי לשכנע את דני לגמור באקווריום.
המרחק בין להגיד "אני אעשה הכל בשבילך" לבין לבצע הוא ארוך
יותר לא משנה באילו מושגים.
לא אכפת לי שזה בטח יהיה הגודל המרבי שלהם. לא אכפת לי שעשו
כבר הכל בשבילי. האמת, גם לא אכפת לי שיאכלו פלנקטון מדי פעם.
העיקר שאני לא אצטרך לשמוע אותו אומר שוב "אנחנו חייבים ללכת.
שכחנו להאכיל את הדגים".