כל העולם נע. זז. הכל מתערבב זה בזה, הכל תמיד בתנועה, הכל
אקסטטי, כמו ויברציה אחת ענקית, אין סוף חלקיקים פועמים במדויק
למן איזו פואמה מתואמת, איזה מן כאוס בלתי תלוי שכזה, שכל הדיו
מתנדנדים לכאן ולכאן, מתנגשים ומתערבלים. ואיך שזה כל כך לא
צפוי ככה זה צפוי, ואיך שזה כל כך לא ברור ככה זה חד, ואיך שזה
הכי בלתי אפשרי ככה זה קורה בדיוק. יקום כזה. מעין בועה ללא
גבולות. תלויה בלתי תלויה. נראית בלתי נראית. וכל זה כל כולו.
כי אין בעצם זמן, ואין בזה מרחב, זה הכל מכיל את עצמו בתוכו
וככה זה היה מאז ולתמיד. כי אין לזה מימד, ואין זו הגדרה או
אמירה, ואין לזה שם, ואין לזה גוף. וכל העולם נע בזה. ומתערבב
ומתפתל ונוצר ומתבטל.

ככה זה. חלקיקים חלקיקים. מקטנים לגדולים. כמו ששדה פרחים
גודל, נקטף, נשזר, נובל ונזרק. ואין רחמים ואין צדק ואין תכלית
ואין כלל ועיקר ויוצאים מן הכלל ומן הדופן ואין סוף. הכל
מסתובב כמו צלצול פעמון במקצב שמתהפך ומתעגל לו בשלווה. כל
המערכות שזורות זו בזו, לכל דבר יש חשיבות משלו, לכל פרט יש
משמעות, כל הגורלות חרוצים. הכל קשור בכל, כל המעגלים שלמים,
כל הרצונות והצרכים, כל הידע והמחשבות, כל המראות מנצנצות
ברסיסים דקים, שמתפזרים כמו אבק של כוכבים בקוסמוס האדיר. הכל
כמו כלום. הכל אותו דבר.

זהו זה. ולך תדע. אין טוב ואין רע. אין יפה ומכוער. אין אתמול
ואין מחר. יש את זה. וזהו זה. וכל המילים שבעולם לא יתארו
אפסיס קצהו של זה. כי ככה זה. וכל הנסיונות כושלים ואין שום
טעם לנסות. יש רק את זה לעשות. כשהכל ראשוני. כשהכל מוחלט.
כשהכל ידוע. כשהכל קורה מעצמו. זה זז. זה הכל ביחד. וזה הכל
זה. וזה זורם. וזה עושה את זה. וזה כל כך, שזה הכל, שזה הכי
זה, עד שכל דבר הוא רק זה, ואין דבר חוץ מזה, ואז זה, זה זה...