עידו, גבר בן עשרים ושתיים, בעל זיפי זקן ושיער שחור ופרוע,
לבוש היה במעיל עור שחור, ג'ינס ונעליים כחולות, עם שרוכים לא
קשורים. הוא אף פעם לא ייחס חשיבות לאיך שיצא מהבית, במיוחד
בערב ההוא, העשרים וחמישה בספטמבר, כשהיה בטוח שאף אחד לא
יסתכל לכיוון שלו בכלל. זה היה בדיוק כמו שהשכנה שלו מלמעלה
נהגה לצאת לטיול עם הכלב בבוקר, במכנסיים קצרים ועם רולים
בשיער. עידו לא התלבש בשביל הפוזה, הוא התלבש כי זה עלה לו הכי
פחות כסף. מעיל שחור, ומתחת איזו חולצה, לא משנה איזו, רצוי
אחת שלא עלתה הרבה, מכנסי ג'ינס דהויות וקרועות מתקופת התיכון,
והוא היה מוכן ליציאה. עידו לא השקיע במראה החיצוני שלו משתי
סיבות: אחת, הוא לא היה צריך, ושתיים, לא היה לו תקציב.
הוא נראה כמו משוגע, מתהלך בערב יום כיפור עם מעיל, כשספטמבר,
למרות שהסתיו כבר באוויר, הוא עדיין חודש קיצי למדי וחם
בלילות. עידו קצת הזיע בפנים, בתוך המעיל, אבל לא יותר מדי, כי
החנות הייתה ממוזגת. חוץ מזה, לפעמים עדיף להזיע קצת בתוך
המעיל, או שהנעליים קצת ילחצו, כדי להראות טוב. או סביר, במקרה
של עידו.
הוא גר בדירת חדר שכורה בבניין רב קומות, עם בעל בית שלא נתן
לו מנוחה, בעוד עידו מנסה להסביר לו שוב ושוב שהשכר לו מהעיתון
שהוא עובד בו, מאחר.
אבל באותו הערב עידו לא היה בדירת הרווקים השכורה שלו, יושב על
הספה המתפרקת, מול מערכת הקולנוע הביתית, בה השקיע את כל כספו
ולא השאיר כלום ללימודים באוניברסיטה, למשל, או למגורים
נורמליים. עידו לא היה בביתו, הוא היה בחנות להשכרת סרטים,
בלוקבאסטר.
תמיד הוא השאיר את הכל עד לרגע האחרון. הוא קבע עם אנשים מועד
מסוים בפגישה מסוימת, שם את השעון המעורר, כתב על הלוח המחיק
שהיה תלוי על ארון הבגדים, ביקש שיזכירו לו, והיה מאחר בכל
זאת. היה לו מין יצר כזה, שהיה חזק ממנו, לאחר. הוא לא היה כמו
ג'ון קליז, כששיחק את המנהל הדייקן ההוא ובסוף הכל התחרבן לו
והוא איחר להכל, אלא פשוט היה כזה מההתחלה. זו הייתה הסיבה
שבאותו ערב, בשעה שש, הוא ניצב בחנות בלוקבאסטר, וחיפש כמה
סרטים להשאלה, בשביל להעביר את הערב המייגע הזה, של יום כיפור.
הוא היה אמור להיות בביתו ולנוח עכשיו, לא להתרוצץ בחוץ בשעות
הקטנות של הלילה ברחובות החשוכים, בדרכו לחנות להשאלת סרטים.
לא היה אמור להשאיר את החנות פתוחה, אבל עידו היה לקוח קבוע
והיה אפשר לעשות למענו איזו ג'סטה ולסגור את החנות שעתיים
מאוחר יותר ממה שצריך, לתת לו לשוטט במשך שעות ולבחון כל סרט
בעיון. תמיד לקח לו זמן לבחור.
כלפי חוץ החנות נראתה סגורה. לא היה אור והדלת הייתה נעולה,
הכל כדי שעידו ייקח את הזמן שלו ויבחר לפחות ארבעה סרטים, כמו
שעשה כמעט כל יום מאז שהחנות נפתחה.
המוכר שניצב ליד הדלפק הכריז שעוד מעט החנות נסגרת, כי הוא
בצרות גם ככה, ושעידו יבחר מהר.
אף פעם אין זמן, בסרטים.

דלת נפתחת נשמעה. עידו זיהה את הצליל. העניין הוא, שהוא זיהה
את הצליל הזה יותר טוב מכל אדם אחר. בשביל סתם מישהו, הצליל
הזה היה דלת נפתחת, אבל בשביל עידו זה היה הצליל של אבא פותח
את הדלת. כל אחד היה פותח את הדלת בצורה שונה. אמא הייתה פותחת
את הדלת במהירות וסוגרת אותה במהירות, כאילו רצתה להיאטם כמה
שיותר מהר בתוך הבית. לאחותו, שירה, היה צליל אחר. בהתחלה
טפיפות רגליה היו נשמעות, כשהתקרבה לדלת, ואז הייתה הפוגה של
כמה שניות, עד שהגיעה לידית וסובבה אותה. היא הייתה קצת נמוכה
עדיין, שירה.
סבא היה פותח את הדלת מאוד לאט, שעידו היה יכול להכין כוס שוקו
מהרגע ששמע אותו מסובב את הידית עד שנכנס. סבתא הייתה בדיוק
כמו סבא, רק שהתעכבה קצת יותר על סיבוב הידית.
אבל אבא, לאבא היה הצליל המיוחד הזה, של פתיחת דלת. זמן מועט
מאוד עבר מהרגע שניצב לפני הדלת ועד שנכנס, מגפיו הכבדות
משמיעות את הצליל המוכר כל כך.
לכל אחד היה צליל משלו, כמו בסרט ההוא עם קיאנו ריבס, שהיה
עולם ממוחשב, ולכל אחד יש דמות ויזואלית ייחודית רק לו.

"אבא!" צווח עידו ורץ לזרועותיו, מיד עם הישמע קול פתיחת
הדלת.
אביו התכופף, הרים אותו על ידיו וחיבק אותו. עד מהרה הגיעה
שירה. האבא הרים גם אותה מהרצפה וחיבק את שני ילדיו הקטנים
חיבוק מוחץ עצמות. אישתו הגיעה אחרונה, והם התחבקו, כמו בסרט
אמריקאי, קיטשי, דביק ומושלם.
"גידלת שפם", אמרה האמא וחייכה.
"אסור?" הוא שאל.
"לא אצלי בבית, מותק", היא חייכה בשנית וליטפה את פניו, "אי
אפשר לנשק אותך ככה".
האבא, אדם גבוה ורחב כתפיים, תספורתו קצוצה, שפם מעטר את פניו,
חייך אליה בחזרה. לבוש היה במדי צבא דהויים, ונעליו היו ספוגות
במעט בוץ, אשר לכלך את הסלון. בכל סיטואציה אחרת גברת הראל
הייתה צורחת על בעלה, למה לעזאזל הוא מלכלך את כל הבית עם
הטינופת שלו, אבל היא לא צרחה שום דבר. היא כל כך שמחה שחזר
מהמילואים, שהייתה מוכנה שיביא כלב רטוב הביתה שינשיר שערות על
כל רהיטי העור, ישתין על הרצפה, ישבור את כד החרס מיפן, את
הגיטרה מצרפת, את האהיל ההוא, מאנגליה, ואת הטלוויזיה מרמת גן.
אלו היו זמנים מסוכנים, עם אינתיפאדה ופיגועים. שום דבר כבר לא
היה מובן מאליו. גם לא בעל שחוזר הביתה.
לפתע אמרה: "תגידו, מה דעתכם ללכת לטייל או משהו, בזמן שאני
ואבא... נעשה דברים של מבוגרים?"
"גם אני רוצה לעשות דברים של מבוגרים!" אמרה שירה בקול
צפצפני.
"לא, חמודה, אי אפשר".
"למה?"
"כי... אי אפשר וזהו".
"אוי, שירה", התפרץ עידו לשיחה ההגיונית ביותר שנשמעה אי פעם,
"את לא מבינה שהם רוצים להתנשק?"
"איכס! לא רוצה לראות אמא ואבא מתנשקים!"
שירה עיוותה את פניה בגועל, אבל עידו לא. גם הוא היה כזה, עד
שהפסיק לכסות את העיניים בסצנות הנשיקות בסרטים. זה לא ממש
הפריע לו בסוף. כמו בסרט עם הסבא שמקריא לבן שלו איזה סיפור על
מישהי שהתאהבה באיזה נער חווה, עם הספרדי הזה שרוצה לנקום באיש
עם השש אצבעות.
"יש לי רעיון!" קרא אבא לפתע, "למה שלא תיקח את אחותך לסרט,
עידו, הא? מה דעתך?"
"כן!" צווחו שני הילדים במקהלה, כמו בסרט של דיסני.
הוא הוריד את שניהם לרצפה, מחייך חיוך רחב. "תני להם כסף", אמר
לאשתו.
"קחו, תבלו", היא אמרה בחיוך ודחפה לידו הקטנה של עידו שטר של
חמישים שקלים.
עידו ושירה יצאו מפתח הדלת, שהייתה פתוחה כל אותה העת, לעבר
חדר המדרגות.
"ותחזיר לי את העודף!" צעקה לעידו לפני שסגרה את הדלת.
הם היו כבר שם בזמן שאמרה מה שאמרה. עידו קופץ מעל מדרגה אחת,
ושירה רצה בעקבותיו וכמעט נופלת. מי צריך להשתמש במעלית? היא
הרי כמעט תמיד נתקעת, או מתפוצצת. ככה זה בסרטים.

"שני כרטיסים לפארק היורה", אמר עידו, ראשו מבצבץ קלות מעל
אשנב הכרטיסים.
המוכרת הסתכלה על עידו בפליאה.
"עם מי אתה הולך?"
"עם אחות שלי, שירה", אמר עידו והצביע על אף מבצבץ מתחת
לאשנב.
"איפה ההורים שלך?" שאלה מוכרת הכרטיסים.
"בבית, מתנשקים".
"פארק היורה הוא לא סרט לילדים, חמוד", אמרה מוכרת הכרטיסים.
"אז מה? אני רוצה לראות אותו!"
קולות ריטון של איש זועף נשמעו מאחורה: "כמה זמן זה ייקח? אין
לי את כל היום".
"בבקשה, ילד", היא אמרה והושיטה לו את הכרטיסים. האיש הבא
בתור, אדם קירח ונמוך, התקדם וביקש כרטיס יחיד.
מוכרת הכרטיסים ידעה שהבוס שלה היה נורא מתעצבן אם היה יודע
שהיא מכרה זוג כרטיסים לסרט לסרט עם הגבלת גיל, לשני ילדים
קטנים. היא גם ידעה שמה שהוא לא יודע, לא גורם לו להתרגז.
כשהתחילה לעבוד, תמיד בדקה למי מכרה כרטיסים, אבל עם הזמן
הבינה כשיש עוד חמש דקות עד להתחלת סרט עם קטעים מיניים
ואלימות, וחמישה ילדים בני שלוש עשרה רוצים כרטיס ומעכבים תור
שלם, אין הרבה מה לעשות חוץ מלמכור להם. היא איבדה את העקרונות
שלה, כמו שוטר זקן בסרט פעולה, שבסוף מתברר שהוא מהרעים בכלל.
היא כל כך קיוותה שהיא לא הייתה מהרעים.

שירה לא ידעה לאיזה סרט היא נכנסת. היא לא ידעה שיש בו
דינוזאורים מפחידים שהורגים אנשים ואוכלים אותם. היא בכתה לכל
אורך הסרט, בשקט, כדי לא להפריע לעידו. הוא נהנה מכל רגע,
וצחק, ויצא מהסרט בתחושה שהוא הכי מגניב בעולם. במיוחד בחלק
ההוא, עם השמן הזה שרצה לגנוב את הדנ"א של הדינוזאורים, ונתקל
בדינוזאור קטן, בגודל של תרנגולת. אפילו שירה הפסיקה לבכות
וחשבה שהוא די חמוד, הדינוזאור, כשהוא נוהם ברכות שכזו. ברגע
השני, כשהוא צרח צרחה איומה, פרש על ראשו כרבולת צבעונית וירק
רעל על השמן, היא צרחה בבהלה וכיסתה את עיניה. את הסצנה הזו
היא תזכור לנצח. ולא סתם תזכור, זה יהיה הזיכרון הראשון של
שירה.

'אני אקח את פארק היורה', הוא חשב לעצמו, 'זה סרט קלאסי
לגמרי'.
עידו ראה את הסרט הזה לפחות עשרים פעם מאז שראה אותו לראשונה,
ביחד עם אחותו שירה. היא לא הפסיקה לבכות שלושה ימים אחרי זה,
ואמא שלו החליטה שיותר הוא לא הולך לסרטים עם אחותו, ואסרה
עליו לראות סרטים במשך שבוע. עידו הרגיש כאילו היא לקחה חלק
ממנו. הסרטים היו כל חייו. קומדיות אמריקאיות מטופשות, מחזות
זמר, סרטי אימה, סרטים בשחור לבן, סרטי פעולה ומתח. עידו אהב
סרטים. הוא היה מכור לצפיה בהם, והיה בקיא בכל תרבות הקולנוע
יותר מכל אדם שהכיר. כשכל בני גילו רצו להיות אסטרונאוטים,
כבאים ושוטרים, עידו רצה להיות מבקר סרטים.
"קדימה, עידו, תזדרז", קרא המוכר, "אני צריך לסגור".
עידו חטף את "טיטניק" בדרך לקופה. הוא לא ממש אהב את הסרט הזה,
אבל הוא לקח אותו בכל זאת, בדיוק מאותה סיבה שלקח את הראשון.
בשביל הנוסטלגיה, הילדות.
המוכר הכיר את עידו. הוא היה לקוח קבוע. כל יומיים-שלושה הוא
היה מגיע ולוקח כמה סרטים. הוא היה הראשון שחטף את החדשים
ביותר שהגיעו, והמוכר היה בטוח שעידו חרש את כל ספריית הסרטים
לאורכה ולרוחבה, פעמיים.

"רק שני סרטים?"
המוכר התפלא. זה היה כל כך לא טיפוסי מצד עידו. תמיד היה לוקח
יותר. לפעמים היה נוסע לאיזו חופשה ולוקח מראש איזה עשרה
סרטים. הוא פירנס את בלוקבסאסטר, ללא ספק.
"אני לא יודע, אין לי ממש חשק להרבה סרטים עכשיו".
"אוקיי", אמר המוכר ותקתק קצת במחשב. אחר כך העביר את הקלטת
לצד השמאלי של הדלפק, למרות שלא היה צורך. זה היה בשביל
הרשמיות. הוא אהב את זה.
"צום קל!" אמר עידו ויצא מהחנות.

"תגידי, בא לך ללכת לסרט?"
"בכיף, מתי?"
"תשע ורבע, ליד הקניון".
"אוקיי, נתראה".
זה היה כל כך פשוט, כל כך פשוט וכל כך לא הוא. עידו הפתיע
אפילו את עצמו. זה לא שהוא פינטז עליה במשך חודשים ורק אז אזר
את האומץ לפנות אליה, זה לא שהוא גמגם בביישנות והיא הסמיקה,
או שהוא שלח לה פתק אלמוני או משהו כזה. זה היה ישיר, לא כמו
בקומדיות הנעורים המטופשות. זה היה מפתיע ובכלל לא כמו שדמיין
לעצמו.

בתשע וחצי הוא הגיע למקום המפגש, מתנשם ומתנשף אחרי ריצה. תמיד
הייתה לו נטיה לאחר. היא כבר הכינה לעצמה בראש מה תאמר לו, כמה
שהוא מגעיל וחסר התחשבות, ומאחר ככה. אבל מספיק היה המבט
בעיניו כדי לפייס אותה לגמרי, וכדי להזכיר לה למה חיכתה רבע
שעה יותר ממה שהייתה צריכה לחכות.
"אני ממש מצטער שאיחרתי", הוא פלט אחרי שעצר והסדיר את נשימתו
במשך כמה רגעים, "חיכית הרבה זמן?" הוא הסתכל עליה.
הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס וחולצה שחורה. שערו היה פרוע ולא
מסודר. היא תהתה למה איחר, הרי ניכר היה שלא השקיע המון בלבוש
החיצוני. ולמרות הכל, הוא היה מדהים, לדעתה.
"לא, לא יותר מדי", היא ציחקקה לנוכח המחזה, "מתי הסרט
מתחיל?"
היא לבשה חולצה אדומה ומכנסי טרנינג לבנים. שיער הארוך היה
אסוף וניצנץ כמו יהלום לאור פנסי הלילה. הוא בהה בה לרגע.
"אמממ... בתשע וחצי"
הוא הביט בשעונו והוסיף: "לעזאזל".

"הסרט כבר התחיל, ילד".
לא משנה כמה זמן יעבור, לנצח היא תקרא לו "ילד". ככה זה עם
מוכרת הכרטיסים. העבודה הזמנית הפכה לעבודה קבועה, והיא תמיד
תראה את עידו בתור הילד הקטן שראשו בקושי מבצבץ מעל האשנב
ומבקש שני כרטיסים ל"פארק היורה". מאז, הוא בא לבית הקולנוע
לפחות שלוש פעמים בשבוע. ראה את כל הסרטים החדשים, התפלח מבית
הספר כדי לצפות בהקרנות הבכורה, ועבד עד השעות הקטנות של הלילה
בבורגר ראנץ' שממול כדי לממן את הכל. הסרטים היו כל חייו,
ומוכרת הכרטיסים ידעה את זה. היא כבר זכרה אותו בפנים, גם אם
לא אמרה לו.
היא שמה לב, שבדרך כלל הוא תמיד היה הולך לבד לסרטים באמצע
השבוע. בסוף השבוע הלך עם כמה חברים.
"אני יודע שהסרט התחיל", פלט עידו, מתנשם ומתנשף מהריצה, "אפשר
שני כרטיסים לטיטניק?"
מוכרת הכרטיסים בהתה בו לכמה רגעים.
"אהה... הכרטיסים שלנו, גבירתי?" הוא שאל אותה.
"אה, כן, כמובן", היא התעשתה ותקתקה קצת במחשב. "רק שורה
ראשונה", אמרה.
"נו טוב, אני מניח שזה בסדר. מה דעתך?" הוא שאל את הבחורה
שלצידו.
"לא מפריע לי".
"תביאי שני כרטיסים", אמר עידו לאישה מאחורי האשנב והושיט לה
שטר.
צליל הדפסה נשמע, והאישה שלפה את זוג הניירות והושיטה אותן
לעידו. הוא לקח אותן במהירות מאחורי חלון הזכוכית ורץ לעבר
הכניסה, מושך את הבחורה אחריו בידה.
"העודף שלך..." מלמלה מוכרת הכרטיסים בחוסר אונים, ולא בפעם
הראשונה בחייה, ולא בפעם הראשונה בהקשר לעידו.
'לא נורא', חשבה, 'אני כבר אחזיר לו את הכסף בהקרנה הבאה שיבוא
אליה'.
היא ידעה שהוא יבוא. הוא תמיד בא.
'חי בסרט, הילד הזה'.

עידו יצא מחנות הבלוקבאסטר וחשב על הסרטים שלקח. הוא לקח אותם
בשביל הנוסטלגיה ותו לא. הוא נזכר בסיטואציות עם הסרטים האלו,
סיטואציות שהעלו בו נשכחות, וחשב על כמה שהחיים שלו כתובים
מראש כמו סרט סוג ב', כמה הם עם עלילה בנאלית, שחקנים גרועים
ובלי אפקטים ממוחשבים. אם היו עושים על החיים שלו סרט ועידו
היה הולך אליו וכותב עליו ביקורת בעיתון, הוא בטח היה נותן לו
שלושה כוכבים במקרה הטוב. אם היה רוצה להרגיש מתוחכם, הוא היה
נותן שניים וחצי.
הרחובות היו שוממים כמעט לחלוטין. פה ושם היה ניתן לראות נערים
בתלבושת אותה בטח לא לבשו מאז הבר-מצווה, מהלכים ומדברים על
כמה שהם רעבים. בכלל, כל החג הזה הוא צביעות אחת גדולה. למה
צריך יום מיוחד כדי לבקש סליחה מאנשים? כל העניין נותן
לגיטימציה להתנהג כמו בהמות, וביום אחד - שערי השמיים נפתחים.
צביעות לשמה.
כך הוא המשיך ללכת ברחוב, חושב מחשבות חסרות תכלית, בערב יום
כיפור. הוא היה ממשיך ללכת ולחשוב מחשבות טפשיות וחסרות טעם,
אם היא לא הייתה נתקלת בו.

"אני ממש מצטער, אני... לא ראיתי לאן אני הולך ונתקלתי בך, ממש
סליחה", התנצל עידו והושיט יד לעברה.
היא קמה ומהרצפה וחייכה חיוך מאולץ אך לבבי. "נסלח. יום כיפור,
לא?"
"בהחלט", הסכים עידו.
כך הם עמדו בפינת הרחוב, בערב יום כיפור, ברחוב שומם. הייתה
שתיקה מביכה למשך כמה רגעים.
"אז לאן היו מועדות פנייך?" הוא שאל לבסוף.
"לאן היו מועדות פניי?" היא ציחקקה, "אתה תמיד מדבר ככה?"
"מה כוונתך?"
"ככה, נו, בנימה ספרותית כזו".
"כן, כמעט תמיד", השיב, "אני עידו", הוא הושיט את ידו ללחיצה.
"עידו, עידו הראל? זה אתה?" היא בהתה בו, המומה.
"כן, מי את?"
"אלוהים אדירים! כמה שנים לא ראיתי אותך!" היא צעקה והתנפלה
עליו בחיבוק. ואז הוא נזכר. הייתה רק אחת שהתנפלה עליו בחיבוק
כמוה. הוא התנתק מחיבוקה, התבונן בה, בוחן אותה מכל צד, וסירב
להאמין.
'אין סיכוי שזו היא, פשוט אין סיכוי', חשב לעצמו.

הסרט היה נחמד, אבל עידו לא ממש היה מרוכז בו. הוא היה מרוכז
יותר בדבר המופלא שישב על ידו. באיזשהו שלב הוא הניח את ידו
עליה, אולי זה היה בקטע שליאונרדו דיקפריו מניף את הידיים של
ההיא, כששניהם על הסיפון, והיא כאילו עפה. והיא לא התנגדה,
בכלל לא. הם לא נפרדו מאז. כלומר, עד שהם נפרדו.
הם היו ביחד שנתיים, השנתיים היפות ביותר בחייו של עידו,
המאושרות ביותר. היה לו חשק לקום בבוקר, הייתה לו תחושה טובה
בכל מה שעשה, והוא הרגיש הכי נפלא בעולם כשהיה איתה.
ואז, ביום בהיר אחד, בלי רמזים מטרימים, היא סיפרה לו. פלטה
מפיה את המשפט שישנה את חייו, ויגרום לו לחשוב כל כך הרבה שנים
אחר כך.
"אני עוברת ללוס אנג'לס".
ואז, כמו בסרטים, היה קלוז-אפ על השפתיים שלה, השפתיים
המדהימות שלה שעידו כל כך רצה לנשק באותו הרגע.
"זה קשה לי גם ככה, עידו, אל תעשה את זה יותר גרוע ממה שזה.
אני ניסיתי לדבר עם ההורים שלי, אבל אבא שלי קיבל הצעת עבודה
והוא לוקח את כולם איתו. אני מצטערת, אני כל כך מצטערת".
דמעה עלתה בעיניה, שהצטרפה לדמעה נוספת, ועוד דמעה. היא נפלה
לזרועותיו ובכתה.
"אני לא רוצה לאבד אותך, אבל אין מה לעשות. ניסיתי הכל".
היא ניסתה הכל, אבל הוריה מעולם לא הבינו אותה. הם גררו אותה
יחד איתם, לא מודעים לרגשות שלה. לא מודעים לכמה שאהבה אותו,
את עידו.
והם נפרדו. לא כי לא אהבו אחד את השניה, להפך, אלא מכורח
הנסיבות. פשוט לא הייתה ברירה, זה היה כתוב מראש, בתסריט של
החיים של עידו.

היא ביקשה ממנו לא לבוא ולהיפרד ממנה בשדה התעופה, כי זה קשה
לה גם ככה. הוא הבטיח שלא יעשה זאת, ושיקר.
הוא בא וצפה בה מרחוק, באהבת חייו, עולה על מטוס ללוס אנג'לס
וידע שלא יראה אותה יותר לעולם. ילד בן שש עשרה, ניצב בשדה
התעופה, ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
היא לא הביטה לאחור, זרקה את המזוודות על האדמה ורצה לעברו,
היא בכלל לא ידעה שהוא שם. היא לא נשארה בשבילו, והם התנשקו
נשיקת סיום עד הכתוביות.

עידו לא בכה, לפחות לא באותו הרגע שהם נפרדו, וגם לא לפני זה,
אלא כמה חודשים אחר כך, כשהבין, סוף סוף. ברגע שזה קרה, הוא לא
ידע איך להגיב. דבר כזה מעולם לא קרה לו. הוא פשוט היה המום,
חסר קול וריק לגמרי, כאילו לקחו ממנו את החלק שמאפשר לו לחשוב.
אבל האמת הייתה שנלקח ממנו משהו יותר גדול מזה, באותו הערב,
בעשרים וחמישה בספטמבר.

"אז איך את כאן, ולא בלוס אנג'לס?" שאל.
"באיזשהו שלב חזרנו לארץ", אמרה והתנפלה עליו בחיבוק שוב, "אני
לא מאמינה שפגשתי אותך! מה הסיכויים שדבר כזה יקרה?"
"נדירים", אמר עידו וחייך לעצמו.
"אין לך מושג כמה אני שמחה לראות אותך! מה שלומך?"
"את יודעת, חיים ודברים מהסוג הזה. התמניתי למבקר סרטים".
"מתאים לך", היא חייכה ונזכרה בכל אותם הסרטים שהיו הולכים
אליהם, בבית הקולנוע עם מוכרת הכרטיסים הזקנה.
כעבור כמה רגעים של שתיקה, התעשת עידו לבסוף ואמר: "תשמעי, אני
השאלתי שני סרטים, אחד מהם זה "טיטניק", את אולי רוצה לראות
אותו אצלי?"
"אני אשמח", היא לא הפסיקה לחייך, "זה הסרט שראינו בפגישה
הראשונה, כן?"
"נכון", אישר עידו. הוא לא שכח, הוא לא יכל לשכוח.
היו בחורות אחריה, כמובן, אבל תמיד היא הייתה שם, ברקע. הוא לא
חשב שיוכל לאהוב אף אחת כמו שאהב אותה. היא הייתה כל עולמו.
הוא ירד בלימודים, ושקע בדיכאון. ההורים לא ידעו מה לעשות. זה
כבר לא היה עידו של אתמול. הם שלחו אותו לטיפול פסיכיאטרי, אצל
אותו האחד שטיפל בשירה. הוא עזר קצת וגרם לו להבין שיש בחורות
אחרות, והרבה דגים בים וכל מיני שטויות. מה שהפסיכיאטר לא
הצליח זה להפיח בעידו את התקווה שאי פעם יוכל לאהוב שוב.
אז הוא ניסה, באמת שניסה, אבל זה לא היה אותו דבר. הן לא היו
יפות כמוה, לא מצחיקות כמוה ולא חכמות כמוה. הן לא היו מושלמות
כמוה, לא מקסימות, מדהימות ומהממות כמוה.
הן לא היו כמוה.
הן לא היו היא.

ועכשיו הוא ראה אותה וכל הרגשות חזרו אליו. כאילו לא היה כלום.
כאילו החיים נפסקו לגמרי בנקודה שבה עזבה, ונמשכים באותו הרגע
שחזרה. הוא רצה לנשק אותה ולהגיד לה כמה התגעגע, כמה הוא אוהב
אותה, אבל הבין שהיא בטח תברח. אולי היא שכחה ממנו? אולי היא
לא רואה אותו כעוד חבר ילדות, זיכרון רחוק?
"עידו, אנחנו הולכים אליך?"
"כן, כן, הולכים", הוא התעשת.
"ריחפת לרגע".
"כן, מצטער, סליחה".
"זו הפעם השניה היום, מה יהיה?" שאלה בחיוך מושלם.
חיוך מושלם, כמו בסרטים.

ביום ההולדת השבעה עשר של עידו, שירה הובהלה לבית חולים. חלק
רקדו, חלק עישנו נרגילה וחלק ראו סרטים בסלון. עידו לא אהב
כשההורים סבבו מסביבו כל הזמן, ובאותו ערב הוא אפילו הצליח
לגרום להם ללכת לאיזה בילוי או משהו. אבל אחותו, לא משנה כמה
הפציר בה, התעקשה להישאר בבית ולהרוס לו את היום הולדת. הכל
היה נחמד, כל הילדים מהכיתה של עידו באו, וזה לא היה דבר של מה
בכך, כי עידו היה די בדדניק שכזה, חנון, בלי הרבה חברים.
בניגוד לרואי השחורות (הריאליסטיים, בדרך כלל), כל מי שעידו
הזמין, הגיע. חוץ מניצה השמנה שהייתה בחופשה ביפן, ואוהד שהיה
סתם מניאק.
ואז, בדיוק בקטע שאומה תורמן רוצחת את היפנית ההיא, סיוון,
שבדיוק הלכה לשירותים בקומה השניה, ליד החדר של שירה, פלטה
צרחה איומה.
עידו עלה במדרגות, שהשמיעו צליל חורקני פתאום, כמו סרט אימה
ישן, וראה את סיוון יושבת על המדרגות, ממררת בבכי.
הוא פתח את הדלת באיטיות, ושם, על הרצפה, ליד הכניסה, הייתה
שירה, בשלולית של דם, מחזיקה בידה הימנית סכין קטנה ועל פניה
הבעה חולמנית, ורידיה חתוכים. עידו שם לב שהוא דורך על נוזל
כלשהו, ואז הבין איך סיוון ידעה. הדם התפשט אל מעבר לחדר.

"אמממ... זאת הדירה שלי", אמר עידו.
"נחמד, נחמד", היא אמרה והתבוננה מסביב, בוחנת כל פרט.
"קצת מבולגן פה, לא חשבתי שיבואו אורחים".
"אבל אני לא אורחת, חומד, אני ידידה ותיקה".
הם הסתכלו אחד בשניה והעולם דמם מלכת לרגע.
"כן, מוטב שאכין את הפופקורן", אמר עידו.
"מוטב שאכין את הפופקורן?" היא חזרה אחריו וציחקקה.
"את, אמממ, שבי כאן, בינתיים", הוא החווה בידו תנועה לא ברורה
לעבר הספה.

הם צפו בסרט, אותו הסרט שראו בפגישה הראשונה, לפני חמש שנים,
בעשרים וחמישה בספטמבר. עידו שתק, וגם היא. הוא נזכר בכל
הרגעים היפים שהיו להם ביחד, עשרות זכרונות שהיו רחוקים ונראו
שלא ישובו עוד כדוגמתם. היא הלכה ממנו, והוא לא ידע את נפשו
מרוב צער, אבל עכשיו היא איתו, לידו, אצלו בבית, לבד.
הוא רצה לחבק אותה, לנשק אותה עד שייגמר לו האוויר, ללחוש
באוזנה שהתגעגע והוא לא רוצה לאבד אותה שוב. הוא רצה כל כך
הרבה דברים שלא ידע מאיפה להתחיל.
בדיוק בקטע שליאונרדו דיקפריו מניף את הידיים של ההיא, כשהם על
הסיפון, והבחורה שלו כאילו עפה, בדיוק בקטע הזה עידו הביט
באישה שלא הפסיק לאהוב לעולם, והיא הביטה בו בחזרה ואמרה לו
שהיא לא נתקלה בו במקרה.

עידו התבלבל לגמרי וחיפש את שלט הדיוידי על השולחן, משימה לא
פשוטה כאשר ממשיכים להביט במישהי. לבסוף מצא את הכפתור ועצר את
הסרט.
"למה את מתכוונת?"
"זכרתי את השם שלך, התגעגעתי אליך. לקח לי כמה חודשים למצוא
אותך, אבל בסוף מצאתי".
עידו היה המום, הוא לא ציפה לזה. הוא המשיך לבהות בה, בעוד
שפתיה נעות, ושם לב שהוא פחות מתרכז במה שאמרה ויותר בה.
"עידו הראל, ועוד עידו הראל, ועוד עידו הראל, אבל אף אחד מהם
לא היה העידו הראל שבאמת חיפשתי. אני כל כך שמחה שמצאתי
אותך".
בשלב הזה עידו כבר לא שמע כלום. כל מה שידע הוא שהגוף שלה
מתקרב אליו במהירות גבוהה למדי, והשפתיים שלה עוד יותר. הוא
נישק אותה. נשיקה של שמחה, של עצב, של אהבה ושל געגוע. נשיקה
של לילות ללא שינה. נשיקה של אינספור נסיונות, נשיקה שלא
שוכחת. נשיקה בדיוק כמו באותו סרט, באותו יום, לפני חמש שנים,
בעשרים וחמישה בספטמבר.

כעבור כמה שעות, כשהסרט נגמר, היא נרדמה בזרועותיו. ולמרות
שהרגיש עייף, הוא רצה להישאר ער ולהתבונן בה עוד קצת, באישה
שמעולם לא הפסיק לאהוב. הוא הביט בכתוביות רצות על גבי
טלוויזיית הארבעים אינץ', מלמטה למעלה, בשחור ולבן, וחשב שהסרט
היה די טוב. הוא הניח את ראשו עליה ונרדם.

כשהתעורר בבוקר עידו מצא את עצמו על הספה, לבד. הוא קם מיד
וחיפש אותה ברחבי הבית. אולי הלכה לשירותים? אולי היא אוכלת
משהו במטבח? הוא התרוצץ כאחוז טירוף, מנסה לתפוס את עלה הנוצה
שחמק מזרועותיו. הרי אתמול היא הייתה שלו, אתמול היא הייתה
כאן.
הוא יצא לרחוב, רוצה לצעוק בשמה, ואז הבין שהוא לא יודע את
שמה.
היא מעולם לא הייתה שם.

עידו, גבר בן עשרים ושתיים, בעל זיפי זקן, שיער שחור ופרוע,
היה לבוש במעיל עור שחור, ג'ינס ונעליים כחולות, עם שרוכים לא
קשורים. הוא אף פעם לא ייחס חשיבות לאיך שיצא מהבית, במיוחד
ביום ההוא, העשרים ושישה בספטמבר. הוא שכב על ספת המטופל
במשרדו של הפסיכיאטר, דוקטור פנחס שוורץ.
"אני רוצה שתחזור אחרי, עידו".
"כן".
"היא לא קיימת".
"היא לא קיימת".
"יפה, ועכשיו, עידו, תסביר לי, בפעם האלף, למה היא לא קיימת".
"המצאתי אותה. המצאתי אותה ביום שנודע לי ששירה מתה בבית
החולים".
"יפה", אמר דוקטור שוורץ ושירבט מספר מילים בפנקסו. עידו בהה
בתקרה לכמה רגעים, ואחרי שהשקט הפך כבר להיות מעיק, הוא מלמל:
"שירה חסרה לי, דוקטור, היא חסרה לי".
"אני בטוח, עידו".
פנחס לא היה יכול להיות יותר בטוח בעולם. חמש שנים, עידו, חולה
במחלת הסכיזופרניה, מנסה להדחיק את הבחורה שלו. הוא ריאליסט,
ויודע ששירה מתה, אבל בתוך תוכו הוא מסרב להאמין, הוא לוקח
תחליפים, מישהי במקומה. הוא מחפש מישהי לאהוב.
"לא הייתי צריך לקחת אותה לסרט הזה".
"איזה סרט, עידו?"
"פארק היורה, הסרט עם הדינוזאורים. זה הפחיד אותה. אני לא
הייתי בסדר", הוא מלמל בשקט.
'שוב הוא מדבר על הסרט', חשב פנחס לעצמו. הוא התחיל להיות
מיואש מהמטופל הזה. הקולגות שלו אמרו שצריך לאשפז את הבחור, או
להכניס אותו לאיזה מוסד גמילה. אבל פנחס רצה להמשיך לנסות,
להוכיח לעצמו שהוא יכול להוציא את עידו מזה. ואולי, בסתר ליבו,
להרוויח עליו עוד קצת.
"זה בסדר, אני בטוח שאיפה ששירה נמצאת עכשיו, היא סולחת לך".
"למה זה קורה לי, דוקטור?" שאל עידו, מתבונן בתקרה, מחפש את
התשובות בקירות הלבנים.
"זה התאריך. העשרים וחמישה בספטמבר. הוא מזכיר לך את הבחורה
שלך, הוא מזכיר לך את שירה".
"למה היא הלכה?"
"היא הלכה ביום שהתחלת את הטיפול. אתה בדית מראשך את הסצנה
בשדה התעופה. אתה צריך להבין שהיא לא קרתה מעולם".
"התכוונתי לשירה. אתה טיפלת בה, נכון?"
"כן. אבל הייתי בחופשה בלוס אנג'לס".

עידו עבר למצב של ישיבה בכורסת המטופלים במשרדו של הפסיכיאטר,
דוקטור פנחס שוורץ.
הוא קיבל אותו בחצי מחיר, כי הכיר את משפחת הראל.
"אולי אני צריך תרופות, דוקטור?"
"אתה בסדר גמור, עידו, תנוח קצת והכל יהיה בסדר. זה התאריך, זה
רק התאריך".
זה לא היה רק התאריך, ודוקטור פנחס שוורץ ידע את זה. הוא ידע
שעידו יישאר תקוע בסרט של עצמו לנצח, סרט דל תקציב עם עלילה
בנאלית, שחקנים גרועים ובלי אפקטים ממוחשבים. סרט ששווה שלושה
כוכבים לכל היותר.
הוא ימשיך לצפות בסרט הזה מהצד, שוב ושוב ושוב, בלופ אינסופי,
בלי יכולת לצאת. בלי סדרן שילווה אותו עם פנס למושב המתאים,
בלי דלת יציאה מוארת בירוק זוהר. כל סצנה מחייו תהיה כמו בסרט
שראה. יהיו סצנות שהוא יזכור מהיכן הן לקוחות, ויהיו סצנות
שהוא פשוט לא יוכל לשים אצבע על איפה ראה אותן לראשונה, באיזה
סרט זה היה. מבלי להבין שהן לקוחות מהסרט שלו. סרט שהוא חיקוי
עלוב לתוצר הוליוודי עתיר תקציב. יהיה גם טוויסט אימתני,
כשהגיבור, שהוא בכלל לא גיבור, יבין שדמיין את הכל. ואז,
הכתוביות ירוצו מלמטה למעלה, בשחור ולבן, והקהל יעזוב את
האולם.
כמו בסרטים.
כמו בחיים.

עידו חזר הביתה, וצפה בפארק היורה. הוא ראה אותו וממש נהנה,
חשב שהדינוזאורים הכי מגניבים בעולם. ואז, בקטע ההוא עם
הדינוזאור שפורש את הקשקשים שלו, הוא נזכר בשירה, צורחת. זה
היה הזיכרון הראשון שלה, כך סיפרה לו כמה שנים מאוחר יותר,
מבלי לדעת שהיא עצמה הייתה הזיכרון הראשון שלו.