צלילים מינורים עולים ויורדים שוהים ומתמשכים, צלילים מינורים
מתחזקים ונחלשים ומתעצמים,
חודרים אחד לשני מבלי להרפות.
ושוב התזמורת מפלחת בכאב את  המלודיה הילדותית של הפסנתר,
והפסנתר קורע את זרימתה המלנכולית  של התזמורת באקורדים
צפופים,  מרעידים , על גבול הסבל.
ולפעמים זה זמר מלחש או זועק בעצבות, על מה שקרה ועל מה שכבר
לא יהיה יותר.
ולפעמים זה רק השקט שביניהם.
וכשמגיע האלגרו ביצירה, אני  מדלגת לקטע המינורי הבא, כי
המז'ור צורם לי באוזניים,
כאילו צועק לי את מה שלא היה וגם לא יהיה.
מעולם לא  התרגשתי ממז'ור, אין לו רגש בליבי המוצף באקורדים
מינורים,בהם אני שוחה ומרגישה  כמעט תמיד כאילו הגעתי  סוף סוף
הבייתה.
ובכל התקליטים של בטהובן או מוצארט  שחוקים רק חלק מהפרקים.
כל היופי האין סופי, הפסטורליות, הזרימה המאירה של האושר
המזו'רי נשמע  לי  מזויף ולא ממשי, כמעט כמו האושר בחיי שלי.
והחיפוש האין סופי הזה אחר המנגינות הכואבות ביותר, הצורבות
ביותר, החודרות ביותר,
שורות על גבי שורות של מוסיקה שמימית
ואני רק מחפשת את הבית המינורי שלי להשכין בו את ליבי הכואב.
אבל בבית המינורי שלי אין שלווה,
בבית המינורי שלי ה"פוגה " פותחת צלקות,
נעימתו הבודדה של החליל מעלה געגועים  וקורעת את שק  דמעותי.
בבית המינורי שלי רחמנינוב הוא" מלחין הדגל",
ומלחין שלא מכאיב, לא מתקבל.
בבית המינורי שלי נדמה לי לפעמים שאני לרגע לא לבד,
הדמיון משתלט על הכל ואופף את כל כולי בחוסר מציאותיות
מרגיעה,
עוזר לי לפעמים לשכוח  את המציאות  בה חיי הם לא סימפוניה
של  פרק אחד עצוב ולאחריו אחד שמח.
בחיי נשמע כל הזמן אותו פרק מינורי קשה מנשוא,
שוב ושוב ושוב,  מבלי להרפות,
כמו תקליט שרוט שמישהו שכח לעצור.