[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עצבות אדישה
/
מכתב התאבדות

אני מאמינה שאדם שכותב מכתב התאבדות לא יתאבד, פשוט כי אם היה
באמת מחליט להתאבד לא היה אומר זאת בקול רם או כותב את זה על
מנת שיגלו או/ו יצילו אותו...
אם אני אכתוב מכתב התאבדות זה לא יהיה בגלל שאני באמת אתאבד,
הרי זה מעשה כ"כ קיצוני ולא אנושי לטעמי, זו קריאה פשוטה
לעזרה. תחינה, אולי צורך בחיבוק כשאין ממי לקבל אותו.
ככל שהזמן עובר הצורך גדל, הבדידות גוברת והפתרון נראה פשוט
וקל, אולי אפילו קרוב...

אני מוצאת את עצמי יותר מידי פעמים חושבת: "זה יגמר בקרוב",
מבלי לדעת למה באמת התכוונתי. מה יגמר בקרוב? התיכון? המבחנים?
אני?.. אולי כולם. אולי אף אחד מהם.
העולם שלי הפך לווירטואלי מידי. מצאתי את עצמי פתאום מדברת עם
מישהי שלא דיברתי איתה שנים מהצורך הפשוט של לדבר... אני לא
מדברת. כל היום מסתכלת בשתיקה קדימה, כביכול מקשיבה ושותקת.
המורים מתים עלי, אבל מתפלאים שאני לא מוציאה מאה... אולי כי
אני לא שומעת כלום. אני סגורה בתוך משהו הזוי לגמרי, שהוא
אפילו לא מחשבות אלא ריחוף תמידי. לא שומעת ולא רואה, לא רוצה
לשמוע ולא רוצה לראות.

הימים זורמים... הם אמנם עוברים בקושי, אבל עדיין עוברים.
מסתכלים כל הזמן קדימה, אל הסיום הקרוב או הלא כ"כ קרוב. כולם
מדברים על ספר מחזור, סוף שנה ונשף, מרגישים הכי ביחד עכשיו כי
עוד מעט לא יהיה כלום מזה ודווקא עכשיו אני מרגישה הכי לבד.
רק חושבת לאן לברוח, איך להסתלק וכמה שהיא יותר יחד, אני יותר
לבד.
חוסר האכפתיות והאדישות הזו מצד כולם, אנשים שהיו פעם חברים
שלי, קרובים יותר או פחות, היא לא ממש מפתיעה אותי אבל כואבת.
מעניין אם יהיה להם אכפת אם אני פשוט אסתלק מהעולם שלהם, לאו
דווקא כהתאבדות. נגיד תאונה מחרידה? כמה זמן יתאבלו עלי, אם
בכלל? עצוב והכול, "הייתה ילדה נחמדה" וכאלה...

מישהי אמרה לי היום "עצבות, את ילדה כזו נחמדה, תחייכי יותר!"
ואני כמעט בכיתי כי איך אפשר לומר עלי שאני לא מחייכת מספיק?
הרי תמיד אמרו שאני מחייכת תמידית... שכחתי איך מחייכים.
מה היא יודעת? איך אפשר לחייך כשיש דמעות בעיניים. דמעות בלתי
נראות שכמותן.
לפעמים אכפת לי, לפעמים לא.
לפעמים אני בוכה ולפעמים לא.
אבל תמיד אני לבד.
וזה נהיה קשה מרגע לרגע...








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"Hands up, on
the head, on
the shoulders,
one, two
three"


אגודת "בעברית
זה נשמע יותר
טוב"


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/11/04 21:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עצבות אדישה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה