[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
לרקוד או למות

בתוך התא, כשקירות שחורים עם תמונות מפוחמות על הקירות, מיטת
ברזל עירומה ושרשראות s.m יוצאים מהרצפה ליד קערית אוכל מפח,
ישב מולה האיש הזה עם הברדס השחור על פניו, ומתוך הברדס מציצות
שתי עיניים אדומות נוצצות.
"החדשות לא כל כך טובות." אמר.
"למה? מה?" נבהלה. "אני עומדת למות? אני מרגישה דווקא טוב
יותר. זה זמני? זה כמו המחלות האלה שנדמה שאינך מרגיש בהם
ופתאום בום, אתה מת?"
"על מה את מדברת, אשת מידבר?"
"מה זאת אומרת 'אשת מידבר'...?"
"תסתכלי מותק לתוך עיניי, מה את רואה?"
"כלום."
"בדיוק. אני ריק כמו אוויר, ואפילו אוויר עמוס מידי בשביל
הדימוי. בקיצור, אחרי שחיברנו לך את הידיים, הרגליים, והראש,
למקום. החזרנו את המוח לקופסה, והלחמנו חזרה את הדגדגן, (את
הרי רוצה ליהנות מיחסי מין, לא?) החלטנו שאת בריאה. אבל..."
"מה אבל. אני לא אשלוט על צרכיי? אני לא אוכל שלא לאכול יותר
ממה שאני צריכה? יהיו לי סיוטי לילה? אני אקיא דם? אני אקריח?
יהיה לי אלצהיימר?"
"תראי, מתוקה ודובשנייה. בעסק שלנו לא מדברים יותר מידי, זה
עושה לנו כאב ראש. את בסדר גמור חוץ מדפק אחד קטן, אסור לך
לרקוד!"
"מה?" היא נבהלה. "חיי הסתיימו! אלוהים אדירים. אם יש מוסיקה
אני חייבת לזוז. אני רוקדת מגיל שבע. אני חייבת לגלוש על
המוסיקה עם הגוף, להרגיש את הדם זורם, את השחרור שלי מפחדיי,
להרגיש שאני חיה, בשם אלוהים!" הוא קפץ אחורה בבהלה כה גדולה,
שראשו נחבט בקיר השחור, אפשר היה לשמוע את הגולגולת כמעט
נסדקת. אז תפס בראשו, במין קוקטייל של כאב פיזי ונפשי.
"אל תזכירי את השם הזה כאן, ילדה! נטרפה עלייך דעתך?! רק זה
חסר לי עכשיו, שהוא יכנס לכאן, יצבע את הקירות בצהוב וייתן לנו
תקווה. אנחנו לא מתעסקים איתו והוא לא מתעסק איתנו. הניחי
דברים שבחוץ - מחוץ. קפיש?"
"הבנתי אותך." היא אמרה.
"חיי הלכו לעזאזל. (אבל את חיה.) אני אעשה כל חיי דברים
שנואים. אני לא אוכל להתפרנס מריקודים, מה שאני אוהבת. אני
יודעת את כל סגנונות הריקוד, ידעת? מ-ברייק דאנס עד בלט. זה לא
רק מקצוע, לא רק הנאה, זה חיים! אני אבכה כל לילה. אני עכשיו
אהיה אישה מתה. הגוף אולי זז. המוח אולי חושב. אבל בעורקיי לא
יזרמו חיים, אלא זפת. מה קרה, לא יכולתם לעשות עבודה טובה
יותר? ומה יקרה אם ארקוד בכל זאת? מה? כאבים?"
"את עלולה להתפרק."
"עלולה? ואולי לא?"
"תיקחי סיכון?"
"א..." (רצתה להגיד אלוהים.) "אולי כן. אולי זה יקרה לי. אני
כבר רואה את התמונה. לילה של יגון, של בדידות, של חיים תפלים.
מוסיקה עולה מאיזה בית. אני שותה ליקר חריף. הקירות זזים
סביבי, אני מניעה את ידיי, אני נסחפת, אני זזה מעט, ואז אומרת
לעצמי, ככה מטושטשת: התפרק, פשוטו כמשמעו, תוך כדי ריקוד.
לפחות אמות מאושרת. זה יכול לקרות, אתה יודע. אני עלולה להיות
נואשת כמו כלב במידבר."
"מידבר. כן." הוא לחש.
"מה? אתה מנסה לכשף אותי? לא מספיק צרות?"
"צ'מעי מותק. שנה."
"מה שנה?"
"שנה לא רוקדת. עוברת שנה, אפשר רוקדת. קפיש?"
"עליי לא לרקוד שנה? אחר כך אפשר?"
"כן."
"טוב. יותר טוב. אבל שנה... זה הרבה זמן..."
"את כלבה סקסית כפויית טובה, אה?"
"כן."

"נו. אז מה תעשי?" שאל האיש. היו לו עיניי ים כחולות ושיער
וזקן ארוכים בצבע לבן שנהב. "תוכלי אולי למצוא עבודה במשהו
קרוב. תיאטרון אולי?"
"לא אעז!" היא אמרה בהחלטיות. "רק אעלה על במה, אשמע איזה תו,
וכבר אתחיל לנענע בהונות, כפות רגליים, אגן, שדיים, ובלי שאשים
לב אצא במחול סוער. אני חושבת שאאלץ לעבוד כמבקרת טלוויזיה
באיזה עיתון יומי..."
"עצוב מאוד."
"כן. אבל אולי המצב לא יידרדר עד כדי כך. באלוהים, אני לא
יודעת מה אעשה!"
"אלוהים זה משהו מיוחד."
"יש מבינה."
"את יודעת, יש עוד מלאן עיסוקים לבחורה צעירה יפה וחכמה
(באחרון הוא לא היה בטוח, אבל שיהיה.) כמוך. יש עיסוקים בחיים
שאפילו לא המציאו להם שם, ואפשר להתפרנס מהם יפה. את יודעת,
אנחנו מכוערים, אבל תמיד תהיה לנו המוסיקה."
"מה?"
"ליאונרד כהן."
"טוב. אני מקווה שעשית כבר סקס בזמן האחרון, כי אני צריכה
ללכת."
"אני לא עושה סקס!" הזדעק האיש. "זה מעשה בהמי, אני מקווה שאת
לא ילדה חוטאת, המ... אה... ילדתי."
"לפעמים. אתה יודע. דפיקה פה ושם."
"ישמור האל!"
"זה בסדר. הוא שומר. יקשה עליי המצב שלא לרקוד, אלוהים, זה
יהיה כל כך קשה. זה יהיה כמו... כמו לא לשתות נוזלים אף פעם."
"צ'מעי. את רוקדת, את מתפרקת. זה הכול. ברור כמו שמש, בהיר
כמו רוח. היה קשה לחבר אותך, פעם שנייה זה יקרה, ולא תוכלי
לרקוד לעולם." לפתע פניו התאדמו: "לעולם!!!" והד אימתני בקע
מהקירות (הלבנים.) סביבם. "את כבר תמצאי מה לעשות עם הקארמה
שלך. ברכות בלכתך."
"מה?"
"ברכות... לכי כבר."
אני נמאסת על אנשים מהר, אמרה לעצמה.

חיוך שפוך נמרח על שפתיה של מיכל בראותה את אחותה בקומת המלון,
יושבת על ספת עור נוחה מול חלון מוארך, מביטה אל אופק אינסופי,
בעיניה מבט חמוץ וסיגריה לייט בין אצבעותיה, לופתות אותה
בעצבנות. מיכל התקרבה אל אחותה, שהייתה שקועה בעצמה, ונגעה
בכתפה. טליה הסתובבה בבהלה. "הורדת לי את הלב לתחתונים!
מפגרת!"
"אני מצטערת." אמרה מיכל בשקט. "טוב, שבי..." מיכל ישבה וטליה
העבירה יד על שפתיה. היו לה שפתיים קשוחות, מתוחות. "נו," אמרה
טליה. "מה אמר מחבר הצורה שלך?"
"אסור לי לרקוד שנה."
"טוב. יש עוד הרבה דברים לעשות." המלצר הגיע ולקח את הזמנתן.
"את רואה שם, בנוף?" אמרה טליה בקול מוזר. "נו?"
"ג'ונגל. כל החיות הקטנות האלה, הרמשים, התולעים, השבלולים,
הלטאות, העופות בשמיים, הן אוכלות אלה את אלה, כל חייהן זה
הישרדות. בשבילם השטח הזה, שלנו לא נראה כה גדול, הוא פלנטה
שלמה." מיכל החרישה. "את חושבת שאלוהים הוא אכזר?" שאלה טליה
את מיכל. "אין לי מושג." אמרה מיכל. היא לא רצתה להיכנס
לדיבורים מסוג זה. "חמישים אלף פצצות גרעיניות, את קולטת?
חמישים אלף פצצות כאלה מסתובבות בעולם!"
"שוב האזנת לליאונרד כהן?" שאלה מיכל. טליה זעה בחוסר נוחות.
"הוא פותח את המציאות, מפרק אשליות, הוא לא טיפש."
"לא אמרתי."
"העולם שלנו משתגע."
"אמרו את זה בכל הדורות." טליה לקחה שוב את הסיגריה בין שפתיה
ומצצה ממנה מציצה חזקה וארוכה. "אני הייתי בהרבה מקומות,
מיכל." אמרה טליה. "אולי הגוף שלי תמיד היה פה, באזור, אבל
הנפש שלי, הדמיון, הרוח, לא יודעת מה, הסתובבו במקומות גבוהים
ונמוכים. הייתי מתחת לאדמה והייתי יד ביד עם אלוהים. הייתי
רוצחת והייתי קדושה, הייתי זונה והייתי נזירה, ראיתי את העולם
והחיים נדמה לי בכל הצורות, דרך כל הפילטרים, וגם בלי. הייתי
מלאת ביטחון כמו לביאה, והייתי נפחדת כמו עכבר מול חתול. הייתי
הכול. והכול בחיים האלה, מיכל. בגלגול הזה. כאילו עברתי עשרים
גלגולים בתקופת חיים אחת."
"שוב שמעת את the future
"אין לי כוח יותר, מיכל. אני כל כך עייפה."
"ואני רוצה לרקוד. לפעמים אשליה מתוקה היא ברכה..."
"אבל היא כל כך טיפשית."
עיט טס בשמיים, חג מעל משהו, ולפתע חותך מטה את האוויר ותופס
בציפורניו איזה רמש, כנראה לטאה. עננים קלים אביכים התערבלו
בתוך עצמם מעל לנוף. השמש בהקה בשמיים כמו מטבע זהב חדש ונוצץ.
האוויר היה מלא אי-וודאות. "אני לא יודעת כלום." נכנעה טליה.
היא שאפה מהסיגריה ועיניה היו כמו שני אבנים שחורות חלקות
ועגולות. "אז לא תרקדי שנה." אמרה. "כן." אמרה מיכל. טליה
השפילה את מבטה, "אני לא רקדתי עשר שנים."

המלצר הגיש את הכיבוד. "איך את יכולה שלא ליצור משהו, לעשות
איזו קריירה, חוגים, לימודים, משהו?" שאלה מיכל. "אני עייפה
מידי בשביל זה. מה הטעם." אמרה טליה. "יש לי את הספרים שלי,
המוסיקה, קצת טלוויזיה. אני אתחתן, השריץ אולי ילד שניים,
בקיצור-אעשה את שלי. המשיך את שרשרת המין האנושי. כשאהיה זקנה
אשב במרפסת על כסא נדנדה, אשתה תה קר, אקשיב למוסיקה, אחטא
בסיגריה טובה אחת או שתיים, ואעלה זיכרונות מהתקופה בה שנינו
היינו דולפינים. את יודעת, החיים עוברים מהר. לפני שעתיים
הייתי ילדה קטנה, עוד שעה וחצי אהיה זקנה, עם שיער לבן, אעמוד
במרכז רוחות ההוריקן ואפתח את בגדיי עירומה אל הגיהינום. אמצוץ
את רעל המוות דרך קשית, אשתגע, ואמות."
"לא אומרים דברים כאלה, טליה."
"אומרים. אומרים. החיים לא שחור לבן, וגם לא רק אפור יש בהם.
יש בהם צבעים שאפילו עין לא יכולה לראות. אולי אפילו אמות מחר,
מי יודע? אולי אשתגע מחר."
מיכל נטלה זית חסר חרצן מהשולחן. מה אעשה, חשבה. מה אעשה במשך
12 חודשים? טליה הדליקה סיגריה, עשן כחול-אפור עלה כמו ערפל
מעליהם, מנצנץ באובך נוגה. רוח הכתה בקרקפת ופרעה את השערות.
החלונות הזדעזעו כמו היו ברכבת חורקת, וניגמר. "האהבה שלי
עצובה, שקטה," אמרה טליה. "אבל היא עדיפה על חוסר אהבה בכלל.
גם את, מקווה, תתאהבי יום אחד, תצעדי הפוכה על שערותייך. אני
לא מבינה איך לא התאהבת מעולם, זה קורה כמעט לכל הנערים
והנערות. אהבת בוסר. את יודעת."
"כן."
"אהבת הבוסר שלי לא אהבה אותי חזרה, אבל לא נורא. אהבתי הרבה
גברים, כולם חוץ מהאחרון לא אהבו אותי גם. חלק רצו רק את
הזיון, את יודעת, כשהזין שלהם עומד והם תוקעים אותו בין
הרגליים שלך..."
"אני יודעת, טליה! תירגעי!" טליה צחקקה. "לא משנה." אמרה.
"קרה מה שקרה. עם חלק אפילו שכבתי. חשבתי כך אפתח את ליבם
באהבה אליי. זה לא קרה. אבל האיש שלי אוהב אותי כמו שאני,
יודעת? כמו שאני. הוא לא חרמן גדול, בתקופה זו זה דווקא מתאים
לי." טליה נאנחה והוסיפה: "אני קצת עייפה. אלוהים יודע כמה
ישנתי, כמו דוב בשנת חורף. אבל לא יודעת... כנראה שזו עייפות
נפשית. היו הרבה פיצוצים בימים האחרונים."
"כמו מה?"
"לא יודעת. השתעממתי, צללתי לגיהינום, והוא שרף אותי. יהיה
בסיידר."
"כן."
"וואללה אני עייפה... עייפה פחד. למה לא אישן איזה שבוע? זה
יכול להיות כל כך מתוק..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השאירו אותי שבת
בגלל חלודה
בחנית


יהודה המכבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/11/04 21:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה