"אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על
בעלה, חן מקח על מקחו." (סוטה מז א)

זה שבועות מספר מהרהר אביב על המשך הקשר עם טלי. תחילה הוא עשה
זאת בינו לבין עצמו, אולם מאוחר יותר הבין שלא יוכל להמשיך
כך.

הכל החל מלחשושים, רמזים ושאר דברי רכילות מצד חבריו, שנסבו
סביב הרעיון שטלי ואביב אינם 'שלוב מוצלח'. אביב נראה כגבר
חתיך למדי. שערו השטני וגופו השרירי תרמו לכך רבות. במסיבות של
החבר'ה הבנות היו מנסות להתקרב אליו ככל שניתן.

"איך קרה שנערה חסרת חן ופרופורציה בין חלקיה השונים והמשונים,
לכדה ברשתה את כרישנו". כך התלבטו החברים בינם לבין עצמם ולא
מצאו מנוחה. וכדרכן של שמועות חלקן הגיעו גם לאביב. תחילה לא
יחס לכך משמעות יתרה. הוא חשב על קנאה שאחזה בחבריו ועל שאר
מרעין, ורק לא על כך שחבריו פשוט דואגים לו.

כחצי שנה שהוא יוצא עם טלי והיחסים בינהם שפירים למדי. הוא מצא
אצל טלי אוזן שיודעת להקשיב, לב אוהב וראש - אח, איזה ראש
שמוצא פתרונות. אביב, על אף חזותו המרשימה והפגנת הבטחון כלפי
חוץ, היה בחור רגיש ועדין נפש, והיה זקוק לתמיכה וליד מדריכה.
טלי היתה מבחינה זו דמות אידיאלית. היא היתה משענתו החזקה. לא
אחת הרגיש עם טלי כדרך שמרגיש תלמיד עם מורתו. הם העבירו שעות
ארוכות של בילוים מהנים. בילוים שלא נהוגים על הנוער המצוי. הם
אהבו להעביר לילה שלם בשיחות מרגשות ובטיולים לאורך החוף,
בצפיה לזריחה.

כך החל אותו נער שעשועים, אט-אט, להדיר רגליו מהמסיבות שערכו
חבריו, אף על פי שלפני הכרותו את טלי, נראה היה שמסיבות אלו
כאילו שנועדו עבורו במיוחד. הרכילות סביבם רק הוסיפה לריחוק.

לחוסר הפרופורציה שבגופה, יחס אביב משמעות אחרת ועמוקה יותר.
למשל, חזה הגדול סימל עבורו את נשיותה וחמימותה. אח, כמה היה
נהנה, בחוזרו הביתה לאחר שבוע של אימונים בגדוד, להניח את ראשו
בין שני דדיה, וכך כשאוזניו ועיניו מכוסות, הרגיש ניתוק מן
העולם. הרגשת נירוונה אחזה בו, כזו שהרבה אנשים רק מיחלים לה.
ברגעים אילו חש כילד קטן ובכלל לא כחיל בוגר. ראשה המיניטורי
סימל בעיניו את היעילות. אח, חשב, כמה אנשים סוחבים על כתפיהם
ראשים גדולים אך רקים מתוכן. אך אצל טלי, כל סמ"ק מנוצל היטב
כנראה, שכן תבונתה קסמה לו מאוד. גם חבריו חשבו אמנם שטלי
ניחנה באינטיליגנציה טבעית, אולם לדעתם לא היה בכך די לכסות על
שאר חסרונותיה הידועים לעין כל. אולם לישבנה המדהים טרם מצא
משמעות הגיונית.  

מילא החברים מקשקשים, חשב אביב, אולם מה עם הבנות, שעד לא מזמן
חבבן מאוד? האם גם הן מקנאות או שמא יש פה יותר מסתם קנאה?!

נראה היה שאביב לא ישית לבו יתר על המידה לשמע דברי הרכילות,
אלמלא אותם דברים שאמו שחה לו ערב אחד כבדרך אגב: "אתה יודע
אביב, יש לי הרגשה שדודה מלכה קצת מגזימה בהתערבותה בנעשה
במשפחה". - " מה את אומרת? ואני חשבתי שהיא חכמה ושיש הרבה מה
ללמוד ממנה. אני מאוד מעריך את אישיותה". - "אבל בזמן
האחרון.... שמע מה היא אומרת לי ברוב חוצפתה: ' תגידי, אביב
שלך לא יכל למצוא פוסטמה יותר נחמדה מטלי. אם הוא לא רואה טוב,
אז תשלחי אותו לאופטיקאי, אני יכולה להמליץ לך על....' כך היא
אמרה לי". אמו הסבה את מבטה לחלון הפונה לרחוב. קשה היה לה
להביט בעיני בנה ברגעים אלו. גם היא היתה מוטרדת זה זמן מהקשר
של בנה עם טלי. טלי אומנם הצליחה להתחבב עליה, אולם היא חשבה
שלבנה החמוד מגיע קצת יותר.

בכל פעם שהיא נסתה להסב את ליבו לנושא זה, נתקלה בחוסר ענין
מצידו לשוחח על כך ובחיפוי על מגרעותיה של טלי. הוא היה
אומר:"טוב לי איתה, את לא מבינה?!" היא חשבה גם להעזר בבעלה,
אולם הוא משך ידו מהענין. לבסוף נואשה מכך והניחה לנושא
להתגלגל מעצמו, אף על פי שלא היתה מרוצה מהמצב. כך שדברי דודה
מלכה היו עבורה אמצעי בלתי ישיר אך יעיל בסוגיה זו. היא ידעה
עד כמה מעריך הוא את דודתו ומכאן חשיבות דבריה לגביו.

האם החזירה מבטה באי נוחות לעבר בנה, ורק אז הבחינה בגודל
השפעת מלים אילו עליו. הוא נראה מוכה והמום. לאחר כמה דקות של
שקט, הוא גמגם: "כך היא אמרה.... מה אכפת לה בכלל מה אני עושה
ועם מי אני יוצא.... יותר טוב שתשמור על הפרחא הקטנה שלה
שפורקת עול". נראה היה שדברים אלו נגעו ללבו. לאחר שהות קצרה
התאושש קמעא מן ההלם ואמר:"את יודעת מה, אני הולך להתקשר אליה
עכשיו, מגיע לה איזו שטיפה קטנה".

אמו הגיבה במהירות:"אתה השתגעת או מה, זו היתה שיחה בינה לביני
ואין לי חשק לריב איתה כעת. מה גם שנראה לי שהיא בסך הכל דואגת
יתר על המידה למשפחה ותו לא". אביב בטל כמובן את הרעיון להתקשר
אליה, אך דעתו לא נחה עליו:"סתם דואגת, אה.... פוסטמה קוראת
לה.... אני לא רואה טוב, אה.... -"די אביב, אני מתחילה להצטער
שספרתי לך, הרי אתה בעצמך אמרת לפני רגע שאתה מעריך את אישיותה
- לא כן?!"

כאן החל הטלפון לצלצל, אביב ענה וטלי היתה מצידו השני של הקוו.
הם שוחחו קצרות וטלי הבחינה שמשהו אינו כשורה. היא הזמינה אותו
לביתה להאזין לתקליט חדש והוא נענה מיד. אביב ניסה ככל שיכל
להסתיר את מה שעבר עליו היום, אולם על אף כושר המשחק שבו ופני
הפוקר שהיה יודע להפגין כשצריך, לא הצליח לחמוק ממבטיה החודרים
של טלי. בחושיה המחודדים החלה להבין את המתרחש. היה לה ברור
שבאחד הימים תתעורר בעיה זו, שכן אף היא חשבה שאביב קצת 'גדול
עליה'. וכן גם אליה הגיעו השמועות. אולם לא היה בה שמץ של רצון
לוותר על אהובה. הוא עדיין לא אמר לה באופן ברור מה קרה, אך
היא כבר החלה להרהר בענין.

דבריה של דודה מלכה העיקו על אביב. עם כל חוצפתה, הרהר, הרי
שדודה מלכה ניחנה בחוכמה לא מעטה, והוא אכן העריך אותה. אך את
עצם דבריה לא יכל להבין. לפני הרדמו באותו לילה אחזו בו לפתע
חרדות. ומה אם יש משהו בדבריה, חשב. גם אם לא הכל נכון, אלא
משהו.... משהו קטן אך אמיתי. אט-אט צצו ועלו דברי חבריו כקולות
רקע צורמים לדברי דודתו. לבסוף הוא נרדם.

למחרת היה עליו לחזור לבסיסו ולשוב לשגרה הצבאית. אך מחשבותיו
לא הניחו לו. חבריו ליחידה הבחינו בפניו הקודרים אך הניחו לו
לנפשו. הם ראוהו שוכב לבדו באוהל ומבטו בוהה מעלה. אביב חש
שהוא חיב לספר לטלי. הוא לא יכל לעמוד במעמסה לבדו.

יום שישי הגיע. בדרכו חזרה מבסיסו, פנה שלא כהרגלו, קודם לביתה
של טלי. היא עסקה בנקיון הבית יחד עם אמה. פניו ותנועותיו רמזו
לה על הדחיפות שבענין. הוא שפך את אשר על לבו. הוא ניסה להסתיר
את התיחסותו לדברים שנאמרו עליהם, אולם טלי הבחינה בשינוי שחל
בחברה.

היא החליטה שצריך לעשות משהו אך מה בדיוק לא ידעה עדיין. היא
החלה לחשוב על כך עמוקות. ראשה הקטן, אומנם, אך היעיל למדי,
החל לעבוד בקצב מוגבר אותו סוף שבוע, עד שלבסוף התבהר לה
הפתרון. אך טלי ידעה שפתרון זה אינו נחשב להוגן במיוחד. היה בו
מן הנוכלות וההונאה. אולם כאן הבינה שהמטרה העומדת מנגד כלכך
חשובה עד שהדרך יכולה להיות עקלקלה.

הם נפגשו במוצאי שבת ואביב אמר לה שביום שלישי הוא אמור לצאת
לאפטר. טלי אמרה שהיא מאוד רוצה לבקר ביריד שכן מזמן לא היו
שם. הוא הסכים וטלי המתינה בקוצר רוח ליום שלישי.

ואומנם, אביב הגיע כמתוכנן והם נסעו ליריד. הם עברו בין
הביתנים השונים, שחקו פה ושם עד שטלי הציעה לגשת לביתן המראות
המצחיקות. בהגיעם לביתן זה, נפרדה טלי מאביב, והחלה לעבור
ממראה למראה, כאילו בוחנת משהו.... אביב גם הוא דילג בין
המראות וחיוך החל לנוח על פניו. אין ספק שהבילוי ביריד והמראות
הללו שפרו את מצב רוחו.
לבסוף טלי נעמדה מול אחת המראות וקראה:"אביב בוא מהר, אתה חיב
לראות". אביב ניגש והחל להביט במראה. הרגשת נינוחות וסיפוק
ניכרה בפניו. -"נו, איך אני נראית?" -שאלה טלי. מבעד למראה
נשתקפה דמות חטובה למדי. כל עיוותיה של טלי נעלמו כלא היו.
נראה שמראה מעוותת זו תוכננה במדויק עבור טלי. המראה הקטינה
והגדילה במקומות הרצויים וכך הפכה את טלי למרילין מונרו אם לא
יותר מכך.

אביב לא הניח לרגע את מבטו מן המראה. כל חושיו נעורו לחיים.
הדמות הנשקפת קסמה לו מאוד. הוא לא הבחין, כיצד גופו שלו,
הנאה, התעוות לבלי הכר. הוא היה כמהופנט. כל הדברים שהעסיקו
אותו עד לא מזמן, כאילו נמחקו ממוחו. לא דודה מלכה ולא אף
אחד.... רק דמותה של טלי הנשקפת מהמראה ענינה אותו. הוא לא
הוציא אף מילה מפיו וטלי הבינה שהרעיון עבד.

היא אחזה בידו של חברה המוקסם, ומשכה אותו במהירות על פני שאר
המראות. היא חששה שהוא יראה אותה באחת המראות הסמוכות, שכן
במראה אחת ישבנה הגדול כשלעצמו גדל עד מאוד, ואיים לגלוש
ממסגרת המראה לעבר מראות סמוכות.... במראה אחרת הצטמק ראשה
והפך לנקודה זעירה כמעט בלתי נראית.      

אולם חששה של טלי היה לשווא. מאותו רגע שאביב ראה אותה דרך
אותה מראה, הוא כבר לא ראה הרבה.... הוא חבקה ברגש רב והיא
הבינה שלא יצליחו להפריד ביניהם יותר.