הלילה יהיה גשום. אני יודע.
הכל נראה פתאום חסר טעם ותכלית מאיפה שאני יושב.
הרקע האפרפר מחוץ לחלון כבר מזמן לא עושה לי את זה, וכל העניין
רק משקף ת'מצב רוח הדפוק שלי.
הטלפון מצלצל כבר המון זמן, לא בזין שלי לענות! שיזדיינו! זו
בטח אמא' רוצה לשאול מה עניינים ואיך אנחנו מסתדרים בדירה
החדשה. איזה מסתדרים. היא לא יודעת כלום. חודש שלם לא דיברנו.
חודש.
נראה לי שהטלפון צלצל כבר כל היום, כנראה שרק עכשיו זה נקלט
לי.
אני אשכרה לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני מסתכל עליו במין מבט
ריקני והוא מחזיר לי מבט שרק כלבים יודעים לעשות, מבט שאומר:
"נו, יא דפוק, עד מתי תשב ככה ותרחם על עצמך, ומה זה כל החושך
הזה בבית?" באמת חשוך פה. אבל טוב לי ככה. אני בקלות יכול
למצוא צד חיובי בעניין הזה ולהכריז: טוב לי ככה ובסבבה שלי
לרחם על עצמי!
הוא בטח גם מתגעגע אליה, או שסתם בא לי להרגיש ככה, שכל העולם
הדפוק סובב סביבה.
אני נראה כמו חתיכת חרא, וחופשי מריח כמוה. בשש וחצי יש לי את
הפגישה עם הפסיכולוג שנמרוד סידר לי, הוא כל כך התעקש. בסוף
הסכמתי מרוב ייאוש. נראה מה יהיה ואיך זה יילך, הרי יותר גרוע
מזה לא יכול להיות. "זה מה שאתה חושב", שמעתי קול שענה לי. אני
שונא שזה קורה לי! הקולות האלה! אני מרגיש שאני משתגע.

דפיקות בדלת. זה בטח נמרוד. אין לי זין לפתוח. לא רוצה לראות
אף אחד, שיזדיין! לא רוצה להיות בצד הזה של הסיפור, זה
שמאכילים אותו בכפית מינייטורית שהכל הולך להיות בסדר ואני רק
צריך להרגע, אף אחד לא יודע שזה אני שהמציא את כל המניפולציות
לשיפור מצב הרוח והקטע שהכי דפוק פה הוא שאני יודע בדיוק מה
הוא הולך להגיד לי מילה במילה, אני מכיר אותו אותו מגיל אפס.
אם לא לפני כן.
בסוף פתחתי. מסתכל עליי. גבוה. צנום. מעיל שחור, מעור. מכניס
איתו רוח קרה של חגים, מחייך. אני מנסה להחזיר לו חיוך אבל
יוצא לי פה עקום כזה, איזה מצב מחורבן.
"בוא ת'כנס", מצטער שאין לי משהו מעניין לשתות, לא יצאתי
לקניות.
"קפה? סבבה, קפה!" מה זה לא מתאים לי כל העניין הזה עכשיו. אני
מקווה רק שהוא לא יתחיל לשאול אותי את השאלות שהן שלי בעצם,
ושלא יתחיל להטיף לי בטון הסמכותי שהוא מנסה לחקות על איך
שהתנהגתי איתה, כי אני שונא שתופסים עמדות ומתחילים להתפלסף.
ונמרוד הוא אחד כזה. תפור עליו. הרי הוא לא היה במצב שלי פעם
אחת. אצלו - זה מתחיל ומסתכם באיברו הנימול. שיא הקונצנזוס. מה
הוא יודע על רגש?
"אתה יודע מה קורה בשש וחצי?" נמרוד קוטע את מחשבותיי.
"אם אני יודע?" שאלתי. ציני.
"אני זה שאסדר לך ת'ראש, סמוך עליי, אחי".

התיישבתי על הספה שהורים שלה נתנו מתנה ככה בינתיים רק כדי
להסתדר. נמרוד לוקח שלוקים ארוכים, אומר שזה חם לאללה אבל תמיד
הייתי מלך בקפה.
הוא מנסה להחמיא לי אבל עדיין לא קולע, אני בוחן אותו, מחכה
לראות מה הוא הולך להגיד לי.
שלא תחשבו שנמרוד אדם שטחי שמחפש לדפוק ולזרוק. ההיפך. הוא
פשוט לא מצליח להבין איך פועל המוח הנשי, כמו כולנו בעצם. מהר
מאד הוא הבין שזה לא ממש בשבילו והחליט לוותר ולנסות קדנציית
זונה ממין זכר לתקופות.
והוא? הוא בשלו. "עידו", מדגיש את ה"ע" בשם שלי בכוונה. "זוכר
את מאיה מסיני, השווה עם התחת?"
אני מהנהן לו תוך כדי השאלה.
"אז קבל קטע, התקשרה אליי אתמול בשתיים בלילה לנייד, אומרת לי
שהיא התגרשה מהזין הזה, היה מרביץ לה כל שני וחמישי. שנתיים.
שנתיים התנהג אלייה כמו לזבל, היה בוגד בה חופשי. בסוף נשבר לה
הזין, העיפה אותו קיבינימאט, ברחה להורים בחולון".
"עזוב, סתם מטומטמת", עניתי לו, מצליח להשחיל משפט.
"אבל מה שעשיתי לה בחושה..." אמר עם חיוך ערמומי מתפרס לו על
מרבד זיפים אפורים. "מה אתה אומר? מכל האנשים שהיא מכירה,
וחופשי לא חסר לה, היא מתקשרת דווקא אלי. לא יודע מה איתך, אח
שלי, אבל לי זה נראה קצת חשוד..."
אני מנסה לפנות לי שביל בתוך הרחמים העצמיים ולעשות לו את
התשובה שהוא מת לשמוע.
"נמרוד, לך על זה זה, מה יש פה להפסיד, מה שבטוח שהיא תמיד
עשתה לך עיניים, רק אתה טמבל מידיי ולא רואה דבר טוב גם כשהוא
מונח מולך..."
"לא יודע... אתה לא קולט, הא? נמאס לי כבר מהסטוצים האלה, אחי,
נמאס מהפאבים, המסיבות, מלקום בבוקר ודבר ראשון לראות איזו
בלונדינית שוכבת לידי ולא נראית אפילו מוכרת.
"ס'תכל עליי, עידו, אני כבר מקריח, סוגר עשרים ותשע
אוטוטו..."

חודשיים אחרי שירדנו לסיניי הכרתי אותה. הלכנו לשתות באיזה פאב
בעיר, אני ונמרוד.
מוזר להזכר בזה עכשיו אבל אני זוכר פרט פרט בדייקנות, איך שהכל
התחיל.  הדבר הכי יפה שקרה לי עד אז.
בדיוק עמדתי להזמין חשבון. הייתי עייף ומסובב מהבירות, סחוט
מעייפות, ומתבעס להתחיל שבוע חדש.
היא היתה שם לבד, ישבה על הבר ודיברה פה ושם עם הבארמן,
מחייכת.
הסתכלתי בה כמה דקות.
"קבל את ההיא שם ממול", אני מסנן לעבר נמרוד.
הוא מסובב את הראש. הכי שקוף שיש. רק שלא תקלוט אותי.
נמרוד מחזיר את הראש למקום, עושה לי פרצוף של "הייתי עושה
אותה" ולקח שלוק מהבירה הכהה שלו. ציפיתי שהוא מיד ילך להתחיל
איתה אבל משום מה הוא נשאר לבהות באויר.
הרגשתי שזה או עכשיו או שאני מפספס אותה, היום הזה לא יעבור
בלי לזרוק לה מילה.
המשכתי לנעוץ בה מבטים חדים, מנסה להעביר לה שתזרוק איזה מבט
חזרה.
ואז זה בא. היא הסתכלה עליי. שיט! איזה חרא!
כמו איזה אפס שלא ראה בחורה בחיים שלו סובבתי עיניים לנמרוד
במהירות וזרקתי ת'משפט הכי לא קשור: "אז מה עשתה מכבי בדרבי,
הא?"
נמרוד, כמו שקם מצלילה ממושכת מסתכל בי במבט חסר תוכן: "מה
אמרת???"
באותו רגע הרגשתי שהפנים שלי הולכות להתפוצץ מרוב חום, ואז היא
קמה. שלחתי לנמרוד מבט גבות מאיים וסיננתי לו עם השיניים
שישתוק והינה היא באה...
היא קמה מהכסא ובצעדים איטיים התחילה להתקדם לעברי. הרגשתי
זרמים בכל הגוף, כזו התרגשות לא חוויתי. בנונשלנט מוחלט היא
מושיטה את ידה ולוקחת כסא, מתיישבת מולי, מקרבת פניה ממש קרוב
ואומרת: "היי. אתה מוכר לי, אתה יודע? אתה מהסביבה?"
"כן", אמרתי כמו אידיוט.
"מאיפה?"
"אבן גבירול", עניתי.
"ידעתי! משם אתה מוכר לי! לקחנו פעם איזה שיעור יוגה ביחד..."
"מוזר... אנ'לא זוכר אותך..." שיחקתי אותה "הרד טו גט".
אחרי כמה שניות שהיא מביטה לי בעיניים, אמרה: "אל תשחק אותה
אדיש, הא הא? אבל אני מבינה, בניגוד למה שאתה רואה עכשיו אני
לא בדיוק טיפוס מתבלט".

נמרוד קטע את השיחה כדי להגיד שהוא קופץ רגע להגיד שלום לחבר.
אמרתי "סבבה" והוא נעלם.
היא קמה, והתיישבה מולי.  כשהיא נשענת על המרפקים שאלה בחיוך
קטן: "אז מה, יוגה?"
מתתי להישמע יותר מעניין אבל כל מה שיצא לי היה: "לא, סתם באתי
לראות מה העניין, את יודעת, לגשש. מרוב שעמום, אני מניח. דרך
אגב, בדיוק פעם אחת הייתי שם. יותר לא חזרתי".
"כן", נכנסת לדבריי, "חרא של מקום. במיוחד המורה המשעמם הזה.
כמה פוזה הייתה לו..."
"עידו, נכון?"
הפסקתי לנשום. "איך...?"
"אמרתי לך שאני זוכרת אותך. הסיפור שלי הוא שהלכתי גם לשיעור
השני שלהם והקריאו את השם שלך, אז חיברתי אחד ועוד אחד..."
"נורא מחמיא לי כל העניין הזה פה, את יודעת?" נפתחתי פתאום.
"כן, אני יודעת, זה בטח מהיין... אתה נורא חמוד, אתה יודע?"
ומצמצה באיטיות מינית משהו.
חיקיתי אותה במצמוץ הסקסי הזה שלה בכוונה ואמרתי: "גם את, את
יודעת?"
החיוך שלה התרחב פתאום ואז היא כמעט נשפכה לי על השולחן. "שתית
הרבה, הא?"
"אתה לא יודע..." החיוך עדיין לא יורד לה.

הפלאפון מצלצל. מי זה? "הלו?"
"עידו, תקשיב, הבנתי תפסת כוסית אחי אז קפצתי פה למיקו
לפיצוציה. דבר איתי אחר כך, הא? ביי..."
לא הספקתי משהו והוא כבר ניתק.
"מי זה?" היא שואלת.
"סתם. הבחור שהיה פה מקודם איתי? נמרוד? זה הוא. ברח הביתה,
המנייאק".
"ומה... השאיר אותך לבד?"
"למה לבד? איתך!" ניסיתי ללקק.
"יו, איזה חמוד אתה, אני מתה... מה הסיפור שלו זה, נראה לי קצת
סנוב, לא?"
"מי? נמרוד?! לא... זו הפוזה שלו, הוא פשוט אחד כזה. טיפוס..."
[היא אף פעם לא מתה עליו.]

נגנבתי מהסגנון שלה. מהפשטות. הישירות הנוחה, הזרימה ביננו,
השפתיים הבשרניות.
"אז מה, אתה בא לפה הרבה, עידו?" ובכוונה מדגישה את שמי. לא
מובנת.
"כן, פה ושם, את יודעת... אין ממש מה לעשות בעיר הזו..."
שתויים ודפוקים התהלכנו ברחובות העיר, הכבישים הרטובים ואור
הפנסים שמשתקף במין בהירות מסנוורת, מדברים על איך ניראה בגיל
ארבעים וחמש וכל מיני שטויות שבאות לך בשעה חמש לפנות בוקר, עם
בחורה שרק עכשיו הכרת וחופשי בראש שלך.

"אתה בכלל מקשיב לי טמבל?"
נמרוד שולף אותי מהמחשבות שאשכרה נבהלתי. " מה אתה צועק? מה,
נדפקת? אני בספק אם הקשבת לי בכל בשעה שאני יושב כאן..."
"הקשבתי יפה מאד! אמרת ש..." התחלתי לגמגם. "שאתה מקריח וכולה
בן עשרים ותשע", הצלחתי להתחמק. "רק את זה זכרת?" מנסה לעצבן
אותי.
"מה אתה רוצה? הקשבתי לך. אז חלמתי קצת! מה קרה, אסור?!"
בעטתי קלות בשולחן ושפכתי את כוס הקפה על עיטורי הפילים שרק
בגגלם קנינו את השולחן.
אם היינו עדיין ביחד הייתי מתבעס. הייתי גם קם להביא איזה
מטלית או משהו. לנקות. סתם כי חשוב לה.
יש לה מין קטע כזה עם ניקיון. כמו אמא שלה.
"טוב מה אתה מתעצבן? תירגע, עידו..." עכשיו הוא מנסה להרגיע
אותי.
"תביא סיגרייה", ציוויתי עליו.
הוא מוציא מהכיס של מעיל העור הבלוי שלו חפיסת לאקיס מקומטת,
מוציא שתיים. הוא מדליק אחת ונותן לי אותה. אנחנו יושבים,
מעשנים. למרות האוירה המעיקה פתאום בא לי לצחוק.
עשן הסיגרייה מסתלסל יפה בתוך האור שבוקע מחריצי התריסים אצלי
בבית כשהשעה שש ורבע ואני ונמרוד יושבים ומדכאים אחד את השני.
הייתי יורה בו עכשיו. זבל.

נמרוד קם פתאום. "שומע אחי, אני זז, אז אל תשכח את התור שלך
בשש וחצי, הא?"
"מה השעה"? שאלתי.
"שש ועשרים כמעט. קום, אחי, תתלבש. לא רצוי שתאחר, אתה לא
הפציינט היחידי שלו, הבנאדם עסוק. בוא, אני אקפיץ אותך. יאללה
ת'לבש!"
אחרי כמעט חמש דקות של התארגנות אני ונמרוד יצאנו החוצה,
נכנסנו לסובארו ונסענו.
כשהגענו למקום נמרוד פתאום שאל בחצי מתכוון: "לבוא איתך? או
שתסתדר כבר?"
עניתי לו שכן וחפיף אני אסתדר כבר.  סינן לי משהו כמו יהיה
בסדר ונסע.
השאיר אותי עומד בכביש. חושך. קר לי. מסתכל עליי במראה עד
שהתרחק, כשהוא מפזר עשן לבן וסמיך לכל עבר.
שפשפתי את ידיי אחת בשנייה, הידקתי את המעיל השחור שלי חזק
לגוף והתיישבתי על ספסל ליד השביל שמוביל לקליניקה.
הדלקתי סיגרייה. מה הוא ישאל אותי עכשיו? מה אני צריך את זה
עכשיו?
אין מצב שהוא יוציא אותי מזה. הרי אני לא משוגע או משהו. גם כן
הנמרוד הזה, יושב לי על הוריד בזמן האחרון. אף פעם לא עשיתי את
זה. אני לא יודע איך זה הולך. טוב די. תפסיק לחשוב.

נכנסתי לבניין ועליתי לקומה השניה, דלת מספר שבע. נקשתי שלוש
נקישות. מחכה. עדיין שקט.
נקשתי בפעם השנייה. עכשיו ארבעה נקישות. מחכה. שומע צעדים.
איש זקן נמוך קומה, נראה באמצע שנות השישים לחייו, פותח לי את
הדלת. לרגע חשבתי שטעיתי וזה לא המקום. רציתי לברוח אבל רגליי
לא שיתפו פעולה. בטח נמרוד הבן זונה הזה סידר אותי.
"שלום, ד"ר הרמן?"
"נכון", הסתכל עליי מוזר קצת. מכווץ גבות מלבינות.
"שלום, אני קבעתי פגישה להיום בשש וחצי, מצטער על האיחור, פשוט
נתקעתי בפקק ו..."
"אתה קבעת אצלי פגישה?" קטע אותי. "חוששני שחלה כאן טעות..."
מה טעות? שום טעות. עוד רגע אני משתגע. עוד לא הגעתי לכאן וכבר
אין לי זין לזה. תרגע עידו. תרגע...
אני מנסה לחייך מעט שלא יקלוט את הטירוף שלי: "אתה הפסיכולוג
ד"ר הרמן?" שאלתי באיפוק מאולץ, מנסה לא לצרוח. פתאום הזקן
התחיל לצחוק ואז הצחוק התחלף בשיעול כבד ומחניק שרק זקנים
יודעים לעשות. נבהלתי מעט. כשהתעשת אמר: "אתה בטח קבעת פגישה
עם ביתי, ד"ר מירה הרמן, היא הפסיכולוגית מבינינו".
"אני? אני מטפל בנשים".
"מה זת'ומרת בנשים? מה, אתה פסיכולוג לנשים בלבד?" גיחכתי.
"אני לא בדיוק פסיכולוג, אתה מבין..." נראה קצת לא נינוח.
"אני יותר גניקולוג במקצועי..." צחק והשתעל קלות.
הרגשתי כזה מטומטם באותו הרגע, בכזו סיטואציה מוזרה לא הייתי
בחיי.
"טוב, אז מה עושים, ד"ר הרמן?" ניסיתי לחמוק ממבוכה מתבקשת.
הוא התחיל לצעוד בחזרה לדירה ונבלע בתוכה.
"בוא, ידידי", שמעתי את קולו מרוחק קלות.
"בוא ואתן לך את הכתובת של ביתי". האור בחדר המדרגות כבה. נעשה
קריר פתאום.
רציתי להתחפף משם שוב אבל משהו עצר אותי.
הזקן חזר. מדדה מעט. נעצר מולי ומביט אליי מדירתו המוארת דרך
משקפיו העבות.
"מה זה כל החושך הזה פה? תדליק את האור!" הסתובבתי והדלקתי את
האור.
הוא הושיט לי כרטיס ביקור קטן שאמר: ד"ר מירה הרמן -
פסיכולוגית מוסמכת. רח' בלפור 6 טל:03656322. אמרתי לו תודה
ושאני מצטער על ההפרעה ורצתי משם.
איזה קטע! כמו בסרטים. אני אהרוג את נמרוד. לא יכול לברר טיפה
יותר לעומק. אני בשבילו הייתי מתאמץ טיפה יותר. בטוח.

כשיצאתי מהשביל שהוביל לבית, ראיתי שלט מוזהב מוסתר חלקית
בעלים ירוקים ועליו כתוב:
ד"ר ישעיה הרמן - גניקולוג. שעות פתיחה: 8:00 - 12:00 ואחה"צ
16:30 - 20:30.
איך פספסתי. איזה אידיוט. הייתי חוסך לעצמי כל כך הרבה, בוא
נגיד שאם הייתי במצבים בחיי שהיו חסרי טעם - זה עולה על כולם.
בוא עידו, בוא נלך. כבר מחשיך.
התחלתי לצעוד לכיוון תחנת האוטובוס, נאבק בקור הכלבים של
נובמבר. רעדתי. שיניי נוקשות והצליל משגע אותי. מה שיותר משגע
אותי הוא שאני שם לב לפרטים הקטנים והמגוחכים הללו.  
מה קרה? איפה כולם? השעה שבע בערב ואין איש ברחוב. איזו עיר
מתה. איזה חיים מתים.
אני ממשיך ללכת , שומע רק את הצעדים של עצמי.
מכוח ההרגל עברתי ליד המאפייה של דורון והריח של המקום הרס
אותי. בשביל מה? אלוהים. למה בראת לי זיכרון? אם כבר מתחילים
עם זה, אז למה בכלל הפגשת בינינו?

דורון היה חבר ילדות שלי. הייתה לו את המאפייה הכי טובה בעיר.
הוא הפך לחלק מהמסלול הקבוע שלי ושלה, כל פעם שחזרנו מסרט טוב
או משהו כזה היינו פשוט חייבים לעבור אצלו, הוא גם טיפוס קרוע
כזה דורון. אחד ששווה לעבור אצלו, אם אתה לא רעב אז לפחות
בשביל הצחוקים.. הוא תמיד הביא את הדברים הכי טובים. ומה? כל
יום כמעט היה איזה מאפה חדש.
זה כבר עבר את כל הגבולות! זונה! בת זונה! למה לא יכולת לעבור
בצד השני? למה דווקא מולי? ודווקא את הבושם הזה...  ברכיי צנחו
ובמזל הושיבו אותי על ספסל שהונח שם בשבילי.
"אוי... הריח שלה..." עד לאותו הרגע לא ממש יכולתי לדמיין מה
ריחות מסוגלים לעשות לך.
אוטובוס החל מתקרב אליי ועצר בחריקת ברקסים. הנוסעים שהיו בו
נראו כרוחות רפאים דרך האדים על החלונות. ילד קטן התחיל ללקק
את האדים מהחלון והחל לבהות בי. נתקפתי חרדה. רק שהאוטובוס לא
יתפוצץ. קמתי מהספסל, שכנראה לא הונח בשבילי אלא לממתינים
לאוטובוס, והלכתי כמה צעדים אחורה קרוב לעמודי התווך של הבניין
שמעלי.
האוטובוס החל בנסיעה. שלם כמו שהגיע. האוזניים החלו לקפוא לי.
דחפתי את ידי לתוך המעיל והוצאתי את כובע הגרב האפור שלי
וחבשתי אותו. נעים. הדלקתי סיגרייה. אני חייב להפסיק לעשן, כל
בוקר אני משתעל כמו כלב ים בכיור, יורק דברים לא מזוהים.
די מחשבות. מספיק. עוד אוטובוס, קו 64. עוצר. איזה פחד, זה הקו
שאני צריך. עליתי.
"ארבע שישים". מתי עלה המחיר? התיישבתי בסוף האוטובוס לבדי.
ארבעת הנוסעים שהיו איתי מלבד הנהג נראו שלווים ונינוחים. בטח
לא עובר עלייהם מה שעובר עליי. אני לא מוצא את עצמי מאז שהיא..
.אני אפילו לא יכול להגיד את שמה. ארבע שנים וחצי כמעט של רכבת
הרים.

הגעתי הביתה. חשוך, כרגיל. הדלקתי אור בסלון. ויהי אור. זרקתי
את המעיל על הכורסא וצנחתי עליו.
יש אבק באויר, מחניק כזה. כאילו שלא גרו פה כמה שנים, והבית
טומן בחובו איזה סוד אפל. בולשיט.
התחלתי לארגן קצת את הבלאגן. משעמום, כן? מטרוף. מרצון להעסיק
את עצמי ולהנצל מהצפצוף הזה של השקט, שהטריף אותי עוד מאותו
הרגע שהדלת נסגרה מאחוריי.
שלולית הקפה שיצרתי על השולחן עדיין שמרה על צורתה העגלגלה,
בניגוד לכתם הקפה שהיה טבוע היטב בשטיח הדהוי.
הוא יושב בצד. קרוב לרדיאטור שכנראה השארתי דולק. כשקלט שאני
מסתכל עליו, התחיל לקשקש בזנב בתקווה שאני אחליט להוציא אותו.
נכנסתי לאטרף של ניקיון. התחלתי לטאטא, לשטוף את הריצפה, לכבס
ת'מצעים, לנקות ספרים מאובקים ואת כל הפסלים, הגדולים והקטנים.

כשפתחתי את כל החלונות בבית חדר אוויר קר ונעים שהעביר בי
צמרמורת. הורדתי את האשפה שלפי
מצבה לא הורדתי כבר שבוע בערך. מי אמר שגברים לא יודעים
לנקות?
פתחתי את ארון קלטות הווידאו החום וניקיתי קלטת אחר קלטת מאבק.
כאילו במכוון קפצה לידי הקלטת מהטיול שלנו לניו-יורק מהשנה
שעברה. בכלל שכחתי ממנה או שפשוט הדחקתי. הייתי בטוח שהיא
אצלה.
למה זה באמת לא אצלה? מה אני אעשה איתה עכשיו? אני לא מתכוון
לצפות בה! יצטרכו להרוג אותי. אחרי פחות מדקה מצאתי את עצמי
יושב במזרחית, וצופה בקלטת שלנו מניו-יורק מצלמים אחד את השני
בחדר בבית המלון, לבושים בפיג'מות מצחיקות שאתה מרשה לעצמך
לקנות רק כשאתה מאוהב. היא עומדת על המיטה עם כרית אחת ביד
ובקבקוק ג'וני ווקר ביד השנייה.
לני קרביץ ברקע עם "מאמא סייד". איך אהבנו אותו באותו הטיול.
היא עשתה איזה שש תמונות עם בובת השעווה שלו במוזיאון מכל זוית
אפשרית. סוטה קטנה.
"מתאים לך להגיד איזה משהו למצלמה?" שמעתי את עצמי אומר לה.
היא התיישבה על המיטה כשחיוך קטן מרוח לה על הפנים ואמרה:
"היום, עידו מתוק שלי, זה השביעי לאוקטובר 96'.  התאריך הזה
מסמל עבורי התחלה חדשה. פרק זמן נוסף בחיי, הפרק בו אתה הופך
לחלק עיקרי וחשוב. אני לא אשכח אף פעם  את היום שהכרנו. כמה
שהיית מבוהל, כמו חיה פצועה שפוחדת כשבאים לעזרתה. זה הקסים
אותי. אז ועכשיו. אתה יושב מולי בלי חולצה עם הגוף המדהים שלך
ומצלם אותי".
הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות בדמעות כבדות... פרפר קטן
מתחיל לרצד על המסך.
"יום אחד, אחרי שניפרד, אתה בטח תשב לך בחושך לצפות בקלטת
ותשאל את עצמך איך ידעתי. אז ככה: היום יום שלישי אני
חושבת..."  
"מספיק, נו... תהיי רצינית..." קטעתי אותה. "תעזבי את הבקבוק
רגע ותדברי איתי. את יודעת כמה חשוב לי לתעד את האירועים
האלה".
"מי כמוני מכירה אותך, עידו? אהוב ליבי... הבנאדם שעושה אותי
למאושרת עלי אדמות..."
פניה מתקרבות למצלמה. היא מנשקת אותי. המצלמה תופסת זוית,
ומצלמת את ברכיה לשניה או שתיים.
"עכשיו תכבה את זה ובוא אליי..." אני ממקד את הצילום "בקלוז
אפ" חזק וחודרני לעיניה.
"נו בוא כבר!"מושיטה יד לעבר העדשה ומכסה אותה חלקית, שומעים
אותי צוחק וגם אותה. אני זוכר ששנינו נפלנו ומה שהלך אחרי
זה... ואז נהיה שלג.
אני יושב. קפוא. ממשיך לבהות במסך המושלג, ורוצה רק לבכות. כמו
ילד.
כמו ילד שלקחו לו את הסוכרייה שהכי אהב.
למה אני עושה את זה לעצמי? אתה לא אשם, זוהי דרכו של בן תמותה,
עידו, להכאיב לעצמו. עד הסוף,
אנחנו מתוכנתים כשבתוכנו מנגנון להשמדה עצמית, שמחכה לרגע
הנכון, ומתפוצץ.

צלצול טלפון מקפיץ אותי לפתע.
"הלו?" עניתי. שמעתי רעשים עמומים שכנראה בקעו ממקרו טלויזיה
ואולי גם נשימות אבל לא יכולתי לזהות. "הלו?" שאלתי שוב.  מחכה
אבל אף אחד לא עונה לי. ואז התנתקה השיחה. החזרתי את השפופרת
למקומה. מעניין מי זה... אולי זו היא? לא... לא מתאים לה, היא
לא כזאת. היא הייתה אומרת משהו.
שוב צלצול טלפון. אני רץ מהר וחוטף את השפופרת. "הלו?"
"הלו?" בקע קול גברי שהחריש את אוזניי.  עדיין לא זיהיתי.
"מי זה?" שאלתי בקול רם.
"עידו. אתה כבר לא מזהה את הבוס שלך?" שאל.
"אהלן אברהם, מה שלומך? איך אתה מרגיש?" ניסיתי להשמע שמח
לשמוע את קולו.
"התקשרתי לברר אם אתה בחיים. כבר שלושה ימים לא הרמת צלצול,
חשבתי אולי משהו קרה איתך...
הכל בסדר? אתה נשמע לא משהו".
"הכל מצויין, אני סתם לא מרגיש טוב... כנראה שפעת או משהו".
"מה שלום אמא שלך, עברה את הניתוח בשלום?" איזה מסכנה אמא שלי.
אני מפיל עלייה ניתוחים כדי שהבן שלה יוכל לשבת בבית ולבכות...
פתאטי.
"כן... הכל עבר בשלום, היא משתחררת מחר בבוקר. אני לוקח אותה
הבייתה. היא בטח תצטרך טיפול כמה ימים ואין מי שיהיה איתה".
ניסיתי למשוך עוד כמה ימי חופש.
"אין בעיה, ילד. אמא יש רק אחת. מקווה שתחזור בקרוב".
"אברהם, המון תודה שאתה מתחשב בי ככה, אני אחזור ממש
בקרוב..."
"להתראות", אמר, וניתק בלי לחכות לתגובה.
איזה חרא! בדיוק התכוונתי להתקשר אליו. תפס אותי לא מוכן אבל
מזל שהצלחתי עם זה.
בטח שהוא יתקשר. חופש כבר שלושה ימים, חסר לו שליח או משהו.
אני תוקע לו את המשלוחים.
מצד שני, למה שלא יהיה אכפת לו ממני? אני העובד הכי ותיק שם.
מאז שפתחו. תראו לי עוד מישהו שהחזיק שם כל כך הרבה. הוא מעריך
אותי. אנשים התחפפו לו אחרי שבועיים בגלל הגרושים שהוא משלם.
אם לא אני, המקום לא היה נראה כמו שהוא היום, אנחנו הפיצה הכי
שווה בעיר.

קמתי מהשטיח בכבדות וניגשתי אל פינת האוכל. לקחתי את הרצועה.
איך שהוא שמע את הצליל של האבזם הוא התנפל עליי בשמחה כשהוא
מושך את הרצועה מידיי לעבר הדלת.  
יצאנו החוצה. הוא משך אותי בכזה כוח שכמעט איבדתי שליטה. מסכן.
עוד יותר מסכן היה העץ שהוא בחר להטביע בשתן שנמשך כדקה שלמה.
מעניין איפה היא עכשיו... מה היא עושה.. .עם מי היא נמצאת...
אם הייתה רואה אותי עכשיו היתה מחבקת אותי? היתה אומרת לי שאני
חמוד, כמו בהתחלה?
בלילה לא יכולתי להרדם. לא הפסקתי לחשוב על מי זה היה בטלפון,
ולמה לא שאלתי את אברהם אם הוא היה שהתקשר וניתק. אולי בטעות.
מיששתי את הסדינים, מחפש את השלט של הטלויזיה. הדלקתי אותה.
הקרינו איזה סרט קולנוע טיפשי על איזו ילדה טובה שנעשית חשפנית
בבארים.
המשכתי לדפדף בערוצים ותוך כדי ממש התבעסתי מעצמי. יושב בשעה
שלוש לפנות בוקר, מפטם את עצמי בניקוטין אמריקאי בלי מכס ורואה
סרט מטומטם. כיביתי. נשארתי בחושך, מוצץ עוד שאכטה מהסיגרייה
שמאירה באור כתום ודי גדול במפתיע את החדר.
פתאום החלו לרוץ לי תמונות בראש. תמונות מהנסיעות שלנו לצפון.
נזכרתי איך באיזו נסיעה היא לא הרימה את הראש מבין הרגליים
שלי, כי אולי יש נוף יותר מעניין.
התחלתי לחייך פתאום. נעשה לי טוב. אוטוטו בא הקיץ אבל עידו
שלנו במצב רוחו הירוד כרגיל.

הקיץ תמיד התחבר לי לפרחים שהייתי קוטף כשהייתי ילד. לצבעוניות
הזו שתמיד השתקפה לי במצב הרוח מאז שאני ילד. אבל ילד אני מזמן
כבר לא וגיליתי מאד מוקדם שגם בקיץ בוכים.
אני חייב שינוי. משהו דראסטי. דחוף. הלילה יהיה לילה לבן.
כשהתעוררתי בבוקר לא ממש קלטתי מה נמרוד עושה על המיטה שלי.
מסתכל עליי ומחייך. קמתי בבהלה.
לקח למוח שלי כמה שניות להכנס להילוך ולהבין שלא נעלתי את הדלת
בלילה.
"התעוררת חמודי?" שאל אותי במבט מתנשא שאומר שאני חי טוב אם
אני מתעורר בשעה אחת עשרה בבוקר. אפשר לחשוב שהוא איזה איש
עסוק.
"מה השעה?" אני שואל תוך כדי התמתחות.
"מאוחר כבר. יאללה קום, נסענו".
"לאן, יא טמבל, כולי הפוך, אתה לא רואה?" אני מכיר את נמרוד
מאז שאני מכיר את עצמי והוא עדיין
ממשיך להפתיע אותי עם הקטעים הלא קשורים שלו.
"יאללה אחי, הפורש מחכה בחוץ, חבל שיגנבו לי אותה. עשיתי
פוליש".
הוא תופס לי ביד ומתחיל למשוך אותי מהמיטה. אני כמעט נופל, עוד
רגע משתגע.
"פורש אלק... כולה סובארו שמונים וארבע יד שלישית עם בקושי
פוטנציאל לרביעית".
פתאום מצאתי את עצמי בוהה במרצפות החדר. נמרוד צועק פתאום
מהמטבח: "אני מרתיח מים, מה אתה שותה?" עד שהוא צעק לא שמתי לב
שהוא כבר לא לידי, והוא? הוא כבר משתלט לי על הדירה.
אם יש משהו שאני שונא, זה לקום בבוקר בצורה כזאת. אני צריך את
הדממה. את המעבר הרך הזה מהשינה למציאות. השקט הזה שיש רק
בבוקר...
"שחור, נודניק, שחור", צעקתי לו והתחלתי לגרור את גופתי
מהמיטה.
נכנסתי לחדר האמבטיה כשכולי עדיין מכורבל בשמיכת הפליז הירוקה
שלה. שטפתי פנים, מנסה להביט כמה שפחות במראה כדי לא להתבעס
יותר, ויצאתי. לסלון.
ההוא יושב, מביט בי באותו חיוך שלאחרונה נדבק לו שדי מרגיז
אותי. הרגשתי שאני חייב לצעוק עליו. גם הסיפור עם הגניקולוג,
גם זה זה שהוא נופל עליי ככה באמצע החיים...
"תגיד לי מה הסיפור ש'ך, ומה זה החיוך הדבילי הזה שנדבק לך,
כאילו חזרת משבוע של אורגיות
וזיונים באשרם?"
"סתם..." הוא עונה לי, מופתע קצת שפתאום צעקתי עליו. "מה, כבר
אסור לחייך?"
הוא ממשיך לבהות בי, מחייך.
"אתה, לא מחייך סתם. או שאתה מסטול או שאתה זומם משהו, ומסטול
אתה לא. אני מכיר אותך".
הוא קם. "יאללה, לך תלבש משהו. יורדים לסיני".