זה היה יום כמו כל יום, בשלהי 2004. היה חם, היה לח, ונפלו
קאסמים על שדרות.

קיצר, יום רגיל, ובבור התנהגו כמו כל יום וצפו על כל הקורה
במדינה.
באוויר, בים, ביבשה וגם ברדיו, הכל היה תחת פיקוח.
ומול המסך, המראה את התנועה האווירית של מדינת ישראל, היתה
התרגשות.
סוף סוף חיברו את השכלול האחרון לאורן ירוק, מכ"מ הטילים
המפורסם של החץ, שאפשר לו לאתר טילי קאסם ולקבוע את נקודת
הנפילה המשוערת שלהם. הדרג הפיקודי חיכה בהתלהבות לראות האם
הוא יקלוט נפילה של קאסם בעת השיגור, ובכך לקבוע בדיוק מרבי את
נקודת הנפילה.
סמל ערן ישב מול המסך המדובר ופיהק. שום דבר מעניין לא קרה.
מטוסים טסו, והדבר הכי מעניין היה איזה מטוס פרטי שלא היה סגור
על המסלול טיסה שלו.
כאשר לפתע היה צלצול של אירוע חריג. ערן חשב לעצמו "שיט! שעה
לפני סיום המשמרת". במהירות הבזק הגיח לידו הקצין האחראי ושאל
"מה קרה?"
"יש שיגור לא מאושר באזור רצועת עזה." אמר ערן.
"מאיפה?" שאל הקצין.
"...משהו פה לא תקין." אמר ערן.
"למה את מתכוון? תן תשובה ברורה" הקצין אמר.
"לפי נקודת השיגור, השיגור אירע ליד... נחל עוז?"

שנה אחרי

בחדר ריק פרט לשולחן, כיסא, מיקרופונים, מצלמות, ואינטרקום ישב
אדם.
האדם נראה כאילו הסיעו אותו בתא האחורי של מכונית למשך כמה
שעות, ואז חבשו אותו, כדי שלא יראו את הסימנים הכחולים.
לפתע נכנסו זוג אנשים לחדר. אחד התיישב והשני עמד ליד הכניסה.
האדם שהתיישב אחז בקלסר אותו הוא הניח על השולחן. על הקלסר היה
כתוב "תיק חקירות המטיף" ועיין.
"אהרון דוד, בן 25, תושב תל-אביב, רווק, איש מחשבים וחשמלאי
חובב, אתה כרגע עובד כספרן בספריית תל-אביב. אני רואה שהמשפחה
שלך נהרגה בפיגוע בתאומים," אמר האיש.
"כן, הם היו במגדל כשאני ישנתי במלון." אמר אהרון.
"תנחומי." אמר האדם.
"תודה." אמר אהרון.
"אהה, שכחתי להציג את עצמי. אני משה והאדם שעומד נראה דוד."
אמר משה.
"נעים מאוד. אני יכול ללכת?" אהרון אמר.
"לא ואני חושב שאתה יודע למה." אמר משה.
"אני לא יודע למה אתה מתכוון. אני יצאתי להטיס רקטות כאשר מכל
עבר זינקו עלי שוטרי משמר הגבול והביאו אותי לכאן. אני אומר
תודה לאל שהגעתי לפה בלי עצמות שבורות." אמר אהרון.
"לא לפני שתסביר לי למה תפסו אותך משגר רקטות עם חומר נפץ
שיכולות ליפול בעזה? אתה יכול להסביר לי משיח?" צעק משה.
למשך כמה שניות הייתה דממה בחדר, עד שנקטעה בצחוק מתגלגל של
אהרון.
"אלוהים ישמור, אני כל פעם צוחק כשאני שומע את השם הזה. אני
מצטער, פשוט בחרתי בו כי היה לי את השיר "מחכים למשיח" ברקע
כשאני שלחתי את המכתב לעיתונות. זה פשוט נראה לי הדבר הכי
בנאלי שיש. כן חברים, לפניכם יושב אימת עזה, האיש שאחראי למותם
של כ-24 פלסטינים. לפניכם המשיח הגואל!" צעק אהרון בסיפוק
עצמי.
"אני לא מאמין לך. אתה אולי פעיל שלו, אבל אתה לא האיש שפוצץ
את המסגד בבית לאהיה. אתה לא יכול להיכנס לשטחים, שלא לדבר על
שטחי איי" אמר משה.
"אהה, אני פוצצתי את המסגד, והפגזתי את ג'בליה וגם הרגתי כמה
פלסטינים, אבל משום מה אמרו שזה צה"ל. סתם הרסו את השם של
הצבא" אמר אהרון.
"אני לא מאמין לך. איך אתה, ספרן מתל-אביב, אחראי לגל הטרור
שהכניס את מדינת ישראל ליותר צרות בינלאומיות מאשר אי פעם
רצינו?" לגלג משה.
"אתה רוצה להבין? בוא תשמע..."

"אתה יודע בדיוק מתי אתה סיימת את חייך? אני יודע מתי.
לי זה היה ב-11 בספטמבר. טיול אחרי צבא עם המשפחה.
אתה יודע איך זה - האמפייר סטייט בילדינג, טיים סקוור, וכל
אלה.
ביום שהיינו צריכים לבקר בתאומים הייתי חולה.
מצונן, היית מאמין? באמצע הטיול. אז כמובן שנתתי למשפחה שלי
ללכת, וכמובן שהם היו במסעדה.
וכמובן שהם היו שם כשהמטוס פגע.
אני הלכתי לשם הכי מהר שיכולתי.
המשטרה סגרה את האזור ואתה פשוט לא מבין את המצב - אתה רואה את
"מגדלי בבל" האלה עד השמיים והם בוערים.
והם בערו ובערו ובסוף הם נפלו.
את הרעש לא אשכח בחיים שלי.
את העשן והחתיכות של נייר שעפו באוויר אחרי, כמו חורף גרעיני.
אחרי זה התקשרו מהשגרירות, סידרו לי טיסה לארץ, שיחות עם
פסיכולוג, כסף מהביטוח, אפילו הייתי בכמה תביעות נגד כל מיני
חברות שטענו שעזרו לפיגוע. זכיתי בקצת כסף.
עכשיו הנה אני, צעיר בן 21. בלי משפחה ואני צריך להתחיל את
החיים שלי.
עברתי לתל-אביב, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, חייתי את "חיי
הלילה של העיר ללא הפסקה", חחח. עיר ללא הפסקה. אולי ללא הפסקה
של לחות וזיעה. אבל עדיין הייתי ללא מטרה של ממש. עד שנהרגה
חברה שלי בפיגוע.
שלא תבין אותי נכון, היא לא הייתה חברה שלי אלא סתם מישהי
שהכרתי, ופתאום היא מתה.
שוב המוות הזה בפיגוע פקד אותי, אלא שהפעם הוא סיקרן אותי.
אם הם עושים את זה וזוכים לתמיכת העם שלהם, אולי אני אעשה גם
ואזכה לתמיכת העם שלי?
עם המחשבה הזאת בראש יצאתי, והכנתי את הפיגוע הראשון שלי.
הקאסם הישראלי המפורסמת. קראתי לו "העברי", למרות שידעתי
שהאירוניה תהיה נסתרת לכל חוץ מלכמה אנשים בכירים במערכת
הביטחון במדינה. אני בניתי אותה בעזרת כל מה שלמדתי מהספרים
בספרייה וגם בעזרת כמה סטודנטים, ואל תשאלו מה שמם - לא זוכר
אותם בעצמי, יש לך אותם באוניברסיטה כמו זבובים וכל אחד יתרברב
על איך הוא היה עושה רקטה יותר טובה מהשני.
היא הייתה פשוטה וקטלנית - פשוט כוון היעד, שגר, קפל הכל ושכח
כי עד שהמשטרה תגיע ותאסוף ראיות אתה כבר על כביש החוף.
הגעתי לאיזה שדה, כיוונתי לכיוון בבית לאהיה ושיגרתי.
קיוויתי שהוא יפגע באיזה בית, מרכז מסחרי או משהו כזה.
לא חלמתי אפילו שהוא ינחת במסגד ובזמן התפילות.
הייתי מאוד גאה. התוצאות היו מדהימות, 20 הרוגים. עשרות
פצועים. משהו פנטסטי. הם לא ידעו מאיפה זה בא.
העיתונים התמלאו תמונות, הערבים צעקו ברדיו ואני הייתי מאושר,
אם כי מודאג. הייתכן שלא אקח את התהילה? כל כמה ימים מישהו אחר
היה לוקח אחריות ואף אחד לא היה אני. אז לקחתי אחריות עם
סטייל: עשיתי סרט פרומו קטן, עם קצת גרפיקה זולה, ושלחתי אותו
יחד עם כל מיני פרטים על השיגור, שרק מי ששיגר אותו היה יכול
לדעת.
אני עד עכשיו זוכר את הכותרות : "מחתרת יהודית חדשה", "טרור
תוצרת כחול-לבן", וכמובן "המשיח הרצחני".
עדיין יש לי את העיתונים בבית.
אז אחרי הרקטה לקחתי חופשה. עבדתי, ביליתי והעברתי את הזמן
בלחשוב על לחזור על הפעולה, רק יותר טוב.
בנתיים צה"ל יצא מעזה, נכנס לעזה ויצא שוב במעגל קסמים
וקאסמים.
אתה זוכר את "השחיטה ברצועה"? הערבי שמצאו אותו בכמה חלקים
לאורך הרצועה? אל תהיה מופתע, זה גם אני. פשוט הייתי בהפגנה
בגוש קטיף, ובדרך עשיתי מסע ציד צדדי וחשבתי לבלבל את הצבא.
הדבר הכי מצחיק, שעצרו אותי ושאלו אותי מה אני משוטט בכביש.
מה יעצרו בן אדם על זה שהוא עוצר להשתין?
ואז הגיע הקיץ הטוב של 2004, עם מזג האוויר המצוין ואיתו גם
השיגור השני שלי.
פה כבר נזהרתי, כי אני ידעתי שככל שאני מתמיד, כך אני חשוף
יותר לגילוי.
זה לא היה כל כך מוצלח. רק 3 הרוגים.
עוד פעם כתבות בעיתון, עוד פעם תמונות, ושוב פעם לקיחת
אחריות.
זה כבר עייף אותי.
בינתיים אני נהנתי מתמיכת המתנחלים.
איזה קטע? פלסטינים זורקים עלינו רקטות קוראים להם מרצחים.
אני זורק רקטות וקוראים לי גיבור.
זה נתן לי הבנה על המלחמה המצחיקה הזאת.
וכמובן לתקופה המסיימת, שהתחילה לפני כמה ימים - שוב פעם
הכנות, שוב פעם שיגור, רק מה? נתפסתי.
דרך אגב, כמה אנשים הרגתי?"

"10 ילדים. פגעת בול באוטובוס בית ספר." אמר משה.
"מניין לא רע לטרוריסט. טוב, אז מה קורה איתי עכשיו?" שאל
אהרון.
משה חשב שנייה ואז ענה "עכשיו אתה הולך להסביר את כל מה שאמרת
פה בפירוט, ואז נעמיד אותך לדין על רצח ופגיעה בביטחון המדינה,
ונראה מה עוד נדביק לך."
"טוב לא נורא. אתה יודע למה? כי להרבה אנשים בחוץ אני גיבור.
אני לא כמו כל האלה שצועקים "להרוג אותם! לשרוף אותם!" וכל
אלה.
אני עשיתי. לא משנה מה אני אקבל, אתה יודע ואני יודע שיהיו
הרבה שם שיחשבו אותי גיבור. אני כבר מצפה למועדון מעריצים,
מכתבים מיגאל אמיר, הצעות למכירת הזכויות לספר ואפילו מסדר
כלות מוכנות לנישואין. אז לך, תגיד לממונים שלך שיש לך רוצח
שרוצה לשתף פעולה, ואפילו להציע דרכי פעולה בשטחים."