מעסיקה את עצמי כל היום
כדי לא לעצור ולהרגיש
מפחדת מהריקנות שפתאום
נוחתת עלי בלי סיבה

מהרגשת הכאב המתפשטת
מהעצבות הנוגה והעמוקה
מהדיכאון שממאן ללכת
מהלב שמחסיר פעימה

בולסת כדי להירגע
וסתם מתוך שעמום
מבזבזת את הרגע
על שטויות בטלוויזיה

רוצה רק להרגיש
אבל פוחדת מהבדידות
ולא מגלה לאיש
אפילו לא לעצמי

רוצה חיי חברה
אבל גם להיות לבד
שונאת את המראה
ומה שמשתקף מבעד

רואה את חיי חולפים
לנגד עיניי העייפות
ומי שמחזיק בקלפים
שומר אותם קרוב אליו

מלאה בפרדוקסים
ופשוטה להפליא
נמשכת לכל הכיוונים
וחסרת כל כיוון

אני רוצה רק אהבה
אבל מתחבאת מאחורי חומה
רוצה קצת תמיכה
אבל שונאת עזרה

כל החיים בדיאטה
ורק עולה במשקל
נסחפת כמו סירה
במורד המפל

ומתנפצת מול החוף
ונשברת לרסיסים
לא רואה את הסוף
או את חוף המבטחים

מפחדת למות
אבל לא ממש חיה
הייתה פעם ילדות?
יש רק אלבומים

מנסה כתיבה
אבל כלום לא יוצא
מחפשת פואנטה
אבל נאבדת במחשבה

רוצה להשפיע ולשנות
אבל מי אני בכלל?
סתם ילדה עם שאיפות
ובלי אומץ לממשם

יודעת לשחק עם מילים
ולכתוב נאומים
אבל כשצריך מנהיג
אני נבלעת בצללים
הקול משתנק
ושותק