אתה פשוט חרא. חרא של בן אדם. רק אלוהים יודע איך יכולת להפוך
לחרא שכזה. אה, לרגע שכחתי - הרי נולדת בדמותו.
אז אני לא מפסיקה לחשוב על חרא כמוך, כנראה שגם אצלי יש כל
מיני חלקים מזופתים שהגיעו הישר מאלוהינו, שדואג לכך שהחיים
שלך יהיו מבוססים על הספר שלו. ספר מסריח, יש לציין. כתיבה
גרועה. סופר סוג ז'.
נראה לי שסוף סוף קלטת למה התכוונתי כשאמרתי ששלוש השנים שלך
איתי היו משחק, שלב בחיים שלך, חלון לעולם החילוני, שרק עזר לך
לקלוט בצורה נחרצת כל-כך עד כמה אתה שייך לעולם הדתי.
מצאת את הדרך הקלה החוצה, תפסת את המפלט הראשון שנתקלת בו
בדרכך ונצמדת אליו, או יותר נכון - אליה. עכשיו אתה אומר
ש"פשוט לך", ואוו, לא תיארתי לעצמי שגרמתי לחיים שלך להיות
מסובכים עד כדי כך.
מעולם לא ידעתי שאתה נואש כל-כך לפידבק חברתי, לאישור מהחבר'ה
ובעיקר מאמא שלך. אף פעם לא היית כנוע. אני הכרתי אותך כאדם
שנהנה מאתגרים, שזורק זין על כולם ועל הכל כדי לממש את מה שהוא
מאמין בו, ובדיוק בגלל זה כל-כך אהבתי אותך - כי היית הבן אדם
הכי אמיתי שהכרתי.
בדיעבד מסתבר שהפידבק הזה היה עבורך כמו אויר לנשימה, ולמרות
האהבה הבריאה שלנו, העדפת לחלות, רק על מנת לקבל את אותה אספקת
חמצן דמיונית.
אין ספק שאם לא היה לך צורך בחיזוקים רציפים מהחוץ, אני ואתה
עדיין היינו ביחד, אך הפחד הכניע אותך וגרם לך לזרוק מחייך את
אותה מישהי שזיכתה אותך במבטים כה תמוהים. אולי בגלל זה העדפת
תמיד שנשאר בחדרי (הרי בביתך מעולם לא זכיתי לבקר לאורך כל
אותן שנים), רצית לכלוא את עצמך, להניח לליבך להירקב ולגווע כי
ידעת, כנראה, ש"זה מה שצריך לעשות".
היא החייתה את לבך רק מעצם היותה דתיה. אני בטוחה שאתם נראים
כזוג מן המניין, כשרים למהדרין, לפסח, להורים שלך ולכל העולם.
אפילו הטבעות שהנחתם על אצבעותיכם חודשים ספורים לאחר שנפגשתם
מאשרות זאת.
אני מודה לך רק על דבר אחד, על שסוף סוף הבנת שאני צדקתי. אני
מודה לך על כך שאתה מבין כעת את מה שניסיתי להמחיש לך תמיד -
שיש אהבת אמת, שמותר לאהוב בלי לפחד ושהדרך שלי אז היא הדרך
שלך עכשיו. חבל שהדרכים שלנו לא נפגשו.
עברה כבר תקופה מאז אותו היום בו הודעת לי בהפגנתיות דרמטית
ש"זה נגמר" כי סוף סוף פגשת את "המתאימה לך". זה כבר לא כואב,
זה רק הגעגוע, אלו המחשבות שעולות על פני המציאות היומיומית
שלי וכאילו מזכירות לי את מה שהיה לנו, במידה ושכחתי. איך אותן
מחשבות לא מבינות שאין לי כרגע כל אפשרות לשכוח.
אפשר לומר שעדיין קיימת בי אותה תחושת חלחלה, אותו בוז וגועל
כלפי העולם בו אתה חי, או אולי אני נגעלת אפילו יותר מעצמי, על
כך שכל-כך הייתי רוצה להיות חלק ממנו.
הכל מתרחק ממני ואני כה רוצה לקרב את הכל חזרה, וזה חוזר, אבל
בלעדיך.