קראתי פעם בספר שאני בטוח שרובכם נתקלתם בו ש"איכות החיים שלך
נקבעת על פי איכות המחשבות שלך". ניסיתם פעם לחשוב כיצד זה
פועל? קרה לכם פעם שעברה לכם איזו מחשבה הרסנית בראש וזה הושלך
על כל סדר היום שלכם? שפחדתם כל כך שמשהו יקרה אז הוא קרה?
חשבתם פעם לנסות לשנות את זה? לשים את המחשבה השלילית בצד
לטובת מחשבה חיובית? התת מודע שלנו לא יודע לעשות הפרדה בין
טוב לרע, לנו יש את השליטה והכח לשנות. אם לא טוב לנו כרגע, יש
לנו את הברירה להסתפק בזה ולחכות למשהו או מישהו שישנו את המצב
או, ואני חוזר - או, לשנות את המצב בעצמנו. הדרך הטובה ביותר
לעשות זאת מתחילה מבפנים. מהאמונה שלנו ביכולת של עצמנו.
מהידיעה שאם נרצה, יש לנו את השליטה על מה שקורה לנו ועל
ההשפעה של דברים מבחוץ עלינו.
בכולנו יש המון, פשוט חלקנו ממעיטים בעצמנו ולא מאמינים באמת
במי שאנחנו. אל תתנו למחשבות הרסניות שבאות ממכם, מהסביבה,
גורם חיצוני, להשפיע עליכם. תאמינו בעצמכם, במי שאתם ובמה שאתם
מסוגלים לעשות. זה מסתכם בהרבה יותר ממה שנדמה לכם. תנו לדמיון
שלכם להדריך אתכם למקומות שרק חלמתם להגיע אליהם...

כך סוכמה ההרצאה. אני חושב שכבר באמצע הראש שלי נדד למקומות
אחרים כמו לאן אני אברח בסוף שבוע הזה. איזה יעדים חדשים אני
רוצה לכבוש ומה אני אוכיח לעצמי הפעם.
הסתכלתי על האנשים שיצאו מההרצאה, כולם מהורהרים. כל אחד מצא
לו מישהו לדבר איתו על מה שהרגע שמעו.
אני סתם ישבתי לי על הדשא, הצתתי לי סיגריה והבטתי במתרחש.

                                                 

"אני כבר לא בטוחה שאני מאמינה בדבר הזה שנקרא ידידות." אמרתי
לליהי חברתי.
"למה את אומרת דבר כזה?", היא ענתה.
"אחרי כל מה שקרה לי עם ירון גרם לי לבחון מחדש את כל הקשרים
שלי עם אנשים ולבדוק האם הם קשרים אמיתיים, האם באמת יש חיבור
או סתם אינטרס. האם יש סיכוי עכשיו, בגילנו, אחרי צבא, להכיר
מישהו חדש שלא גדלנו איתו או למדנו איתו בזמן התיכון ושיווצר
מזה קשר של ידידות בלי אינטרס של לפחות אחד מהצדדים?"
"זה די נכון. אבל אני מאמינה שיש דבר כזה. אולי אני נאיבית אבל
אני מאמינה שאנשים יכולים להיות בקשר שלא מסתתרת מאחוריו אהבה
רומנטית." ליהי אמרה.
"אני כבר לא יודעת מה לחשוב. תראי את הנער הזה שיושב שם על
הדשא. על מה לדעתך הוא חושב כרגע?" שאלתי.
"אני באמת שלא יודעת, רוצה ללכת לשאול?" הציעה ליהי.
"בפעם אחרת", עניתי והמשכנו משם.

                                                 

"אוי, סליחה, אפשר לעזור לך לקום?"
נער קטן קומה הושיט לי את ידו. חביב מצידו להציע את עזרתו אחרי
שכל כך מיהר ופשוט הדף אותי מדרכו.
"אני אסתדר לבד, תודה", עניתי לו. החוצפה שיש לאנשים היום. שום
בושה. הלכתי להרצאה הזו כי אביבה אמרה שאני צריך את זה. הרגשתי
שאני מת בגוף של אדם חי. כבר 75 שנה עברו מאז שנולדתי לעולם
הזה. כבר חמש עשרה שנה אני מרגיש כמו רוח. נמצא ולא נמצא. קיים
ולא קיים. כבר מזמן טענתי שאני צריך ללכת מכאן. אבל לבחורצ'יק
הצעיר היתה נקודה יפה בדבריו. הוא מברבר יותר מידי אך בתוך כל
זה מסתתרת תקווה חדשה. אולי. אולי לא. אני תמיד סקפטי.

                                                 

אחרי חצי שעה כולם התפזרו ולא נשאר אף אחד למעט כמה בודדים.
ראיתי שם עוד אדם אחד עם חזות קצת מוזרה, עומד וחושב. ניגשתי
אליו ושאלתי אם הוא רוצה ללכת לים. הוא הסתכל עלי במבט מוזר
וענה "אתה יודע מה? למה לא?!". בדרך דברנו על כל מיני דברים
שוליים, בכלל לא התעניינו האחד בזהות של השני. הוא היה שקט.
מופנם. תהיתי אם יש דרך שאני יכול לעזור  לו. שאלתי אותו על מה
הוא חושב. הוא אמר שהוא מרגיש כמו כלב. שאלתי למה והוא ענה
שככה חברה שלו גורמת לו להרגיש.
"ואיפה היא עכשיו?" שאלתי.
"בבית", הוא ענה.
"אני חתול." אמרתי לו. הוא לא הבין אז הסברתי לו את התיאוריה
שלי בנושא.
"יש אהבת כלב ויש אהבת חתול.
אהבת חתול מתבטאת בנוחיות, עצמאיות, אוהב להתפנק, נשאר איפה
שיש אוכל, בא והולך כשמתאים לו. הוא יכול לשחק, הוא יכול להיות
מלוטף שעות אבל כשהוא ירצה את הזמן לעצמו הוא ילך. ויחזור
כשיהיה רעב. יש לו פן אינטרסנט אבל לרוב הוא שליו, תמיד נוחת
על 4, מתוחכם ויודע לדאוג לעצמו.
אהבת כלב מתבטאת בשיוך, תלותיות, זקוק לתשומת לב, טיפול מסור,
זקוק לחום ואהבה. יתבטא בנאמנות, רצון להגן על בעליו, יחזיר
אהבה.
לפעמים הוא נושך, אבל זה בדרך כלל קורה כשהוא מגיש שרוצים
לפגוע בו. בדרך כלל הוא סתם נובח אבל אוהב וזקוק לאהבה.
כשזורקים אותו לרחוב לוקח לו זמן להתרגל ובדרך כלל הוא פשוט
מחפש משפחה חדשה שתאמץ אותו." הסברתי.
"נראה לי ששמעתי את זה איפשהו", הוא אמר.
כשהגענו לים זיהיתי שתי בנות שהיו גם בהרצאה. הצעתי לו שנלך
לשבת איתן.

                                                 

                 

"טוב, נכנסים למים?" ליהי שאלה.
"את יודעת שאני בלי בגד ים. תגידי מה עם אופיר?" שאלתי.
"לא יודעת, מה איתו? הוא התחיל ללמוד, הולך לו לא רע למען
האמת." ליהי אמרה.
"מצא כבר מישהי חדשה?"
"כן. נראה שזה רציני הפעם."
"וזה לא מפריע לך? לראות את זה מהצד?"
"אני לא דואגת. גם אני אמצא מישהו."
"לא לזה התכוונתי. להיות ידידה של מישהו שהיה פעם חבר שלך
ולראות אותו מהצד נכנס לקשר רציני... אתם ידידים די טובים,
לא?", שאלתי.
"כן. אני חושבת. מהצד שלי לפחות. לפעמים זה כואב קצת, צובט,
אבל עשיתי חושבים עם עצמי והחלטתי שאין לי טעם לקנא. הקשר
הרומנטי ביננו לא הלך אבל כל עוד אנחנו מסתדרים ואכפת לנו אחד
מהשני, אין סיבה לנתק קשר. הבהרתי לעצמי שאני לא רוצה שנחזור,
שאני שמחה בשבילו מאד ואני יודעת שהוא ישמח בשבילי כשאני אמצא
מישהו. תחשבי על זה. קשר רומנטי זה משהו שבא והולך, חברים זה
דבר שנשאר וזה היופי של זה".  ליהי אמרה.
"אוי, זה לא הנער שישב על הדשא?" פתאום שמתי לב לשני אנשים
שמתקרבים אלינו.

                                                 

אז לאן עכשיו? שאלתי את עצמי. בתור נער צעיר הייתי סביר להניח
הולך לים אך בגילי..
הגיע אוטובוס. שאלתי את הנהג אם הוא מגיע לים. הוא הסתכל עלי
מופתע וענה שכן. ירדתי בתחנה שהכי קרובה לים והתיישבתי לי על
החוף. חשבתי על בני שאני רואה איך הוא מבזבז את חייו בנסיונות
כושלים להשתלט על האוברדרפט, בניסיון להתמודד מול אישתו לשעבר
במשפט בניסיון לזכות בחזקה על הילדים ובכלל מצבו הבריאותי
הקשה.
חשבתי על בני השני שנמצא לו עכשיו עם משפחתו בקצה השני של
העולם. חושב שבארץ אחרת אין צרות.
חושב על אישתי. הו, אישתי. לפעמים אני ממש מתגעגע אליה. לא
האמנתי שהיא תמות לפני. תמיד אומרים שהנשים חיות יותר.
חשבתי על נכדתי. האור הקטן והקורן. בלעדיה אני לא יודע אם בכלל
הייתי מנסה לשרוד רק עוד קצת.
לידי ישבו שתי עלמות חן צעירות, אחת מהן דמתה במפתיע לאישתי
ז"ל בצעירותה.

                                               

"אכפת לכן אם נצטרף אליכן?", פניתי אל שתי הבנות.
"הנער מהדשא, יש לך שם?" ליהי שאלה.
"אני ים וזה.. בעצם, מעולם לא אמרת לי איך קוראים לך."
אמרתי לבחור שהיה איתי
"אני אופיר.", הוא הציג את עצמו.
"עוד אופיר..", אמרתי
"מה זאת אומרת עוד אופיר?" הוא שאל.
"לא חשוב.", עניתי
"גם אתה היית בהרצאה?", ליהי שאלה.
"כן. אבל אני לא מאמין בכל השטויות האלה.", הוא ענה לשאלה
ונראה נחוש בדעתו.
"למה?", היא שאלה.
"אם באמת הכל היה עניין של בחירה אז העולם לא היה נראה כמו
שהוא נראה היום." הוא ענה.
"אני חושבת שהכל עניין של מודעות. אנשים פשוט לא מודעים לזה.
תראה למשל את הזקן שיושב פה לידנו. אם אני לא טועה הוא גם היה
בהרצאה. אני זוכרת אותו בגלל הפנים החסרות הבעה שהיו לו. ישב
שם כמו איזה רוח רפאים. תראה אותו עכשיו.. יושב פה על החוף,
בטח חושב על עצמו בצעירותו. מה שכן, עכשיו הוא נראה חי. משהו
שלא יכולת להגיד עכשיו קודם.", ליהי אמרה.
"סליחה, אדוני.. אפשר לשאול אותך משהו?", הוא פנה אל
הזקן.
"בוודאי"  עניתי לצעיר משמאלי. נראה כי הם דנים בהרצאה
שהרגע חזרתי ממנה ויש להם איזה שהוא ויכוח בנושא.
"יש לנו מחלוקת לגבי ההרצאה - היית שם גם, נכון? המודע והתת
מודע?", שאלתי אותו
"אכן כן", עניתי לעלמה.
"זה שינה בך משהו?", אופיר שאל אותו.
"כן, אני חושב שכן. עברתי כל כך הרבה בחיי ואני חושב שהרבה
דברים יכלו להראות אחרת אם הייתי יודע את כל זה קודם.", הוא
אמר.
"איך?", ליהי שאלה.
"אולי ככה הייתי בוחר להיות אסטרונאוט ולהעלם בחלל. ועכשיו
ברצינות. לשנות את העולם אולי אי אפשר, לשכנע את המחבלים
להפסיק להרוג לנו את הבנים גם אי אפשר, אבל לשנות משהו בתוכנו
אני מאמין שאפשר. הלוואי שהייתי משכנע את הבן שלי בזה.",
עניתי להם.
דקה של שקט. אף אחד לא דיבר.
"מה השעה?", שאל לפתע הזקן.
"רבע לשבע", ליהי ענתה לו.
"מאוחר. אני צריך לחזור הביתה. אל תקחו דברים קשה מידי. אם
תחיו את הרגע ופחות תתעמקו בשאלות של איך ולמה אני בטוח שיותר
תהנו מהזמן שלכם פה. הנכדה שלי תמיד אמרה לי: 'סבא, חשוב לחיות
את היום ולהעביר אותו בחיוך, אם לא אנחנו סתם מבוזבזים כאן'.
זה גרם לי לחשוב כמה הייתי שקוע במות אישתי עד שלא שמתי לב כמה
נכדתי גדלה ויפתה. איך שבשבילי הזמן נעצר בעוד שכל דבר אחר
סביבי המשיך לנוע. זה מה שדחף אותי ללכת להרצאה מלכתחילה"
אמרתי להם ולעצמי בו זמנית ועזבתי את המקום.
"אז מה עושים עכשיו?", שאלתי.
"אני חושב שאני גם אלך. חברה שלי בטח עצבנית שעוד לא חזרתי",
אופיר ענה, נפרד לשלום מכולם והלך לו.
"גם אני הולכת", ליהי אמרה והלכה לה.
"אז מה, נשארנו רק שנינו?", אמרתי לו.
"כן, ניסע מכאן?", שאלתי אותה.
"כן", עניתי.

בערב ישבו ליהי, אופיר והזקן החביב מול הטלויזיה כל אחד
בביתו.
היתה פריצה של מהדורת חדשות שדיווחה שהיה עוד פיגוע. עוד
פיגוע.

בוקר למחרת פתחתי את העיתון בעודי שותה את כוס התה היומית שלי
וראיתי את שמות ההרוגים. שתי תמונות שם נראו לי מוכרות. האם זה
לא?
אז החיים ממשיכים. אם הייתי צריך לחיות כל יום כאילו זה היום
האחרון בחיי אני לא יודע איפה הייתי היום. אני מאמין שכדאי
לחיות את הרגע כי אנחנו אף פעם לא יודעים מתי הוא יסתיים.
חשוב לא לבזבז את המצרך הכי חשוב בחיים שלנו, הזמן, במחשבות על
דברים שמונעים מאיתנו לחיות.

- הסוף הושפע ממהדורת חדשות שהושמעה לפני מספר דקות ברדיו.