והלילה שוב אתפלל לאלוהים.
אתחנן, אתרפס, אנהל בריתות,  הסכמים וחוזים.
מתוך יאושי, מתוך תקוותי ומתוך רצונותי הוא פורץ, אלוהים.
תמיד כאפשרות אחרונה, תמיד במין חוסר וודאות אנוכי.
אלוהים, בבקשה תעזור, רק הפעם, אני יודעת שביקשתי כל כך הרבה
בעבר, אני יודעת שכל בקשותי הן כאין וכאפס לעומת בעיות העולם,

אני יודעת  שאולי רצונותי הם אפילו לא אמיתיים ולא אמינים
ועוד שנייה כבר אחשוב אחרת,
אבל אלוהים, בבקשה תן לי עוד הזדמנות,
תוכיח לי אלוהים, תוכיח לי שיש אלוהים,
רק עוד פעם, היא באמת הכי חשובה...

וכך אני ואלוהים בונים חוזים,
אם הוא יעזור, אני אאמין.
אך בסופו של דבר, גם אם משאלותי יתגשמו,
אסביר זאת לעצמי כצירוף מקרים ולא כעזרה ממנו, מאלוהים.

ולכן אלוהים, אם אתה הוא זה שיעזור לי הפעם, ויחלץ אותי מכאבי
המייסרים,
אני מבקשת סליחה, אני מצטערת שאני לא מאמינה בקיומך,
אני מצטערת שאני לא מאמינה בקיומו של אלוהים.