שטפו לו את המוח
מים עכורים בין תאים קטנים
גמרו לו את הכוח
בלב השאירו חללים ריקים
הוא מסתכל קדימה בעיניים שקופות
הוא מתקדם בדרך בתנועות עייפות
מחפש את הימים שבהם הוא חשב
שהמוח זכר, שהלב עוד אהב.
עכשיו המוח נקי מחלום
הם לקחו לו הכל, הוא נשאר שם, יתום
ומנסה להיזכר איך היה להרגיש
משתדל לא לשאול, לא לבכות, לא להרעיש
והרגש ברח לתוך עמקים של מחשבה
שהוצפו בדמעות, בשרידים של אהבה
רסיסים קטנים מהמוח שנשטף
הרוע שבלב, שלא רצה, אבל נחשף
והחלום שהתפורר בין אלפי אנשים שווים
אנשים דומים, זהים - אנשים עצובים.


את השיר כתבתי בשיעור סוציולוגיה אחד, למדנו בו על סין
העממית... מי שיודע מה הלך שם בטח מבין את ההשראה...