"זה נראה לי מדהים לאהוב אותך... לאהוב אותך ולהגיד לך...
בידיעה שאנחנו יחד..."

יש משפטים, שלא משנה כמה אני אנסה להשכיח אותם ממני, למחוק את
עוצמתם מזכרוני, הם יישארו בו. חרוטים. צורבים בעוצמתם בכל פעם
שרק אזכר בחלק קטן מהם. עוטפים אותי ברכות בכל פעם שארגיש לא
נאהבת.
מזכירים לי דברים שלעיתים הם שמחזיקים אותי, ולעיתים... לעיתים
אני מעדיפה לדמיין את עצמי בלעדיהם.
ידעת בוודאות שגם אני מרגישה בדיוק כמוך, היה מיותר לשנינו לא
מעט פעמים להגיד את שאנחנו מרגישים, ידענו כי ההרגשה זהה.
בכל זאת אמרנו... תמיד. כדי ששנינו נהיה בטוחים, וגם כי להציף
אדם אהוב בעונג טהור כל כך זה תמיד כיף.

שפתיים רכות המגששות אל שלי, לשון ארוכה התרה אחר לשוני
בתנועות נמרצות במידה האהובה על שנינו, אלו הדברים הבאים שאני
זוכרת אחרי אותו המשפט.
בחוכמתך, הצלחת להשכיח ממני כל דבר שהיה עדיף בעיניך שאשכח.
תחכומך גרם לי לדעת רק מה שרצית שאדע, ולא דבר מעבר.
צמרמורת עוברת בגבי רק מזכרון שפתיך הרכות, חורשת את גבי
בעדינות, ונותנת לי לדמיין בשלווה כאילו הייתה זו ידך הגדולה
הנוגעת בגבי בעדינות מעוררת הערצה שכזו.
קטעים משיחות, ממפגשינו, שהורכבו בעיקר מרגש הגעגוע החזק שנוצר
בקרב שנינו, מעלים בי רק מחוויית ההיזכרות בהם עוצמות של רגש
בל יתואר.
כמהה לשמוע את קולך, לשקוע בעיניך ולהרגיש את כפך הגדולה מכסה
את כפי.

בכל פעם, באותו הספסל בדיוק, אתה בצד שמאל ואני בימין, הצלחת
לרגש אותי בדברים הפשוטים ביותר שעשית, נגעת בנקודות שאיש לא
הצליח מלבדך.
תמיד היה קר כשנפגשנו, כאילו רצו השמיים שתניח את צעיפך החם על
צווארי ברוך ותתקרב לגונן עלי מהקור.
הקור ששרר מעלינו רק גרם להכל להראות טוב יותר, גופינו הנצמדים
מבלי שליטה עקב הקור, ידיך העוטפות את גופי בחיבוק חם, הכל
נראה הכרחי משהו כשמעלינו קור מלטף.
תמיד אהבתי חורף. ובכל זאת החורף של השנה שעברה היה יפה בעייני
מכל החורפים. החורף שלנו.

הבטחת שתחזור בקיץ, ובהתחלה כמעט שלא חשבתי עליך. הזכרונות
החלו להציף אותי יותר ויותר רק בתקופה האחרונה. כמהה לשמוע את
קולך, את המילים המתנגנות היוצאות מפיך כשיר מלודי מלטף,
להרגיש את גופך מחבק את גופי גם בחורף הקרב.
הידיעה המעיקה כי הסיכויים שנהיה יחד  כמעט שלא קיימים מכאיבה,
ובכל זאת אני מייחלת ליום בו זה יקרה.
מייחלת ליום בו המכשול לא יהווה מכשול יותר, לימים בהם נזכר
בתקופה ההיא, באותו החורף, בחיוך ונתרברב זה באוזני זו על כמה
היינו חזקים אז... כמעט  חזקים לגמרי... אבל רק כמעט.
כמה היינו מוסריים... כשכולם ראו, המוסר הוא שהנחה אותנו.
ולבד... לבד הרגש הנחה גם, אבל רק קצת. אף פעם לא באופן חופשי,
אף פעם לא רק הרגש, בלי שום מוסר.
ניזכר בחיוך כמה הסתרנו את העובדה ששנינו מרגישים אותו הדבר,
כמה הסתרנו אפילו מעצמנו.

הבטחת שתחזור בסוף הקיץ... ואני מחכה...
נזכרת בך וברגעים שלנו יחד.
נזכרת בחורף שלנו, שהיה קר יותר מכל חורף אחר שאני זוכרת, אבל
חום מיוחד שנוצר רק כשהייתי איתך השאיר בי משהו חם שהספיק  גם
להרבה ימים אחרי זה.

נזכרת בחורף שלנו, ורוצה כל כך שהחורף יגיע ויהיה שלנו שוב.