יפעת חן כהן / עשרים וארבע |
הדמות במראה,
לחוש את קצות אצבעותייך בשלי
להרגיש את שפתייך על עורי
לראות אותך כותבת שיר
אהבה לעצמי
ומנגד
הדמיון יושב על אדן החלון
משכל רגליים, מתנדנד אל החושך
שולח ציפורניים ארוכות
לקרוע או
לקרוא לי,
מבליח לעתים כמו חלום שמתחיל מהסוף
ניצת כמו גפרור
ושוב
מבטו צרוב בי כמו אש
שנושפת בגופי
אני לא מרפה, מבטיחה
הדמות במראה
וכשהבוקר יעלה היא תביט בי,
בנשיכת שפתיים תחייך
ואלך
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|