"היי"
- "או, היי..."

מרימה את עיניי אל מעבר לכוס הקולה הקפואה שלי שמכאיבה לי
כל-כך בפה. זה לא שזה כזה נהדר, זה פשוט מיוחד... כאב מתוק
כזה. תמיד הכאבים האלה מושכים.
ניסיתי לזרוע קצת התלהבות בקולי - לא נראה לי שממש הצלחתי.
בנאדם אחר בטח היה קונה את זה, אבל לא... לא היא.
"מה שלומך?" היא שואלת בהתעניינות מזויפת, אני יודעת. מחייכת
אליי.
- "את יודעת, רגיל... נחמד. מה איתך?" עניתי בשמחה מדומה,
משיבה חיוך.
- "הכל טוב." אומרת, מסתכלת קצת על הרצפה, ממלמלת לעצמה...
"אממ" חלוש מתגנב לאוזניי. ואז זהו, הלכה לשאול לשלום אחרת.

השיער שלה מעולם לא היה אדום כל-כך. אור הירח שמכה בו בתוך
חשיכה חשוכה כל-כך גורם לו לבלוט כמו שאף פעם לא ראיתי. מתחת
לשיער הארוך, נמצא ניצב, הראש העדין שלה, הפנים הלבנות,
שמסנוורות אותי מבעד לשכבות היותר מדי מדהימות האלה, יותר מדי
יפות בשביל המוח שלי - השחור העוטף את האדום הבוהק, הלבן שמנסה
להיות שקט אבל פורץ את כל הדממות האפשריות. ניסיתי לא להסתכל,
באמת שניסיתי, ובאמת שהיא כבר לא מעניינת אותי. כשהעיניים שלנו
נפגשו החלפנו חיוכים מעושים, קטנים, כל כך רחוקים מהמבטים
המפוחדים והחיוכים הספק מבקשים קרבה ספק מבקשים לברוח של פעם.

קצת הכאיב לי שהיא כבר לא גורמת לי להרגיש ככה. לא, לא ככה;
להרגיש משהו בכלל, חוץ מ... מוזר קצת, בהתחלה. קצת עצוב שאין
יותר כלום. גם היד שלו שיורדת כעת במורד גבה, ופיו הנושם על
צווארה, לא גרמו לי לשום עקצוץ. בכלל. מלבד זאת, יד חמה אחרת
ירדה במורד גבי והידקה אותי... אליו.
ומה אני צריכה יותר מזה? הוא חמוד, הוא יפה, הוא מבין... הוא
נפלא.

אני לא מאוהבת בו.

"אז מה שלומך?" אומרת לי, ומתיישבת. אני נמנעת מלענות, ורק
מחייכת חצי-חיוך, ומביטה בה ביובש. היא נאנחת. זה מייאש, היא
כמוני, היא יודעת... זה מסתכל. איך זה שאת, שהיית כל-כך
קרובה... תראי מה את עכשיו.
העיניים שלה מעולם לא היו אפורות יותר...
אבל הן לא חדרו אותי בכלל.
עצרו בצד החיצוני ביותר של העין, כאילו שהיה חלק של זכוכית
בלתי ניתן לחדירה שכיסה את האישון. והיא ניסתה, אני יודעת
שניסתה. גם אני ניסיתי להמיס את השכבה הזאת... - אבל ללא
הצלחה.
הוא חובק אותי מאחור, ואני יודעת שהיא, כמוני, לא נצבטת בפנים
בכלל. היא סתם מבולבלת, לא מבינה.

מה קורה כאן, לעזאזל.
זה לא אמור להיות ככה.

אני אמורה לבהות בה בהערצה, בייאוש מהניסיון להבין את הדבר
שמדהים אותי כל-כך בפשטות שלה. היא אמורה לרעוד מהמגע שלי,
להצטמרר, למנוע מעצמה... אבל להיכנע כשהשפתיים שלי נצמדות. היא
לא אמורה להיכנע לליטוף שלו ולהרפות את עצמה, לתת לו להרגיש
שהיא שייכת. היא לא.
אני לא אמורה להיות אדישה לזה.

השיער שלה אף פעם לא היה יבש כל-כך. ללא שום טיפה של ברק...
הירח ניסה, אני יודעת שניסה, כמונו, אבל גם לסינוור של ירחים
יש הגבלה ביכולת.

- "אממ... ביי"
- "או. טוב, אז, נתראה..."
- "כן..."

לוגמת לגימה מהקולה המגעילה הזאת.
השן שלי בטח מתפוררת עכשיו.