מהרו ובואו! הנשף מיד יתחיל! עגבניות יטולטלו מצד לצד, בקבוקי
קולה ינענעו את הישבן, גבינות ירקדו טנגו עם ביצים, זיתים
יקפצו בקופסאות השימורים! השוקולדים כבר נמסים מציפייה - יהיה
מדהים, יהיה מקסים, יהיה בלתי נשכח!
הגיע הזמן - לפקוח את העיניים ולהאזין למעשייה שלפניכם. סיפורה
המופלא של חנות המכולת!
למרות שזהו סיפור עצוב. קול אדם מספר אותו, לא אפרסק או פרה
או אטרייה מחייכת - שקולותיהם רודפים את חלומותינו. זהו סיפור
קודר וכועס שאין בו סוף טוב, או תקווה לגאולה שלמה במחירים
סבירים, שום דבר, בעצם, להציע או למכור. אך זהו סיפור אמיתי
והוא מתחיל, כיאה לסיפורים מסוגו - בשעון מצפצף.
כשקמים לעבודה בחמש בבוקר, החיים מתנהלים על סרט נע. אתה
המוצר המתנודד, ההמום, כשסביבך מתרוצצים ברצף שלל אירועי
הבוקר. אתה נשטף, מוברש, מנוקה היטב, עובר סדרה של שיפורים
קוסמטיים, לבסוף מולבש ונדחק בכוחה של האינרציה אל אולם התצוגה
הגדול של הרחוב, הוזה ומבולבל.
מה יפים הבקרים בחנות! גברים נכנסים, נושאים עמם ריחות
חזקים של אפטרשייב. נשים מבושמות, מיופות ומצוחצחות כולן לקראת
יומן הממשמש ובא. כל הלקוחות הקבועים: אמהות צעירות במשא ומתן
נצחי עם ילדיהן. אנשים נואשים לחלב, ממתינים בקופה עם עגלת
הקניות - ההתגלמות החיצונית של כרסם. נשים קשישות תועות בינות
המדפים, מעלות זיכרונות על מוצרים משמחים שחלפו. הם מחליפים
ברכות בלבביות, עוטים חיוכים בזריזות, כפי שיעשו בכל חנות
שכונתית. החנווני ישאל - "איפה היית?"
ועכשיו הכישוף מתחיל - אני מניף את מקל הקסמים שלי ומבין
לפתע היכן אני עומד. ראו. מבחר עצום של חיות מרוסקות ורצוצות
חולפות בסך. כל טוב האדמה טחון, מעוך, מצומק, נח אילם על המדף,
ממתין לרעב האינסופי של האדם או לגאולה הבאה עם הריקבון. ואנו
מאמינים ברצון שזו תוצאה של שיתוף פעולה נפלא בין אדם ובהמה -
למעשה, עומד לפנינו הישג הדדי מרשים ביותר. הביטו בפניהם
המחייכות, המצויירות על כל קופסא - כמה הם שמחים, כמה נרגשים
מעצם ההזדמנות להאכיל אותנו בגופם, ניצבים שם באומץ ובנחישות
ומוכנים להקריב את חייהם למען סיפוקה של הקיבה העצומה, הריקה
שלנו.
אולי כדאי שנחזור לשיעורים מעשיים יותר. העיקרון לפיו פועלת
חנות המכולת הוא הניצול המרבי של חלל. למעשה, המכולת איננה אלא
חדר המתנה למזונות, תחנת מעבר בין המפעל ורבבות הפיות הממתינים
פתוחים. הדחיסה היא הכרחית. עליך לדעת איך לאפסן שמונה חבילות
ביצים במקום בו חכתה רק אחת. כך גם לגבי הדיבור המהיר, השבור
של המכולת - אתה מצליח לדחוס שמונה משפטים במקום בו עמד מיותם
רק אחד. כל זאת (וכאן גדולתה של האמנות הזו), מבלי בעצם לומר
שום דבר. אני מנקה את הדלפק ועד לשיחות המרחפות באוויר,
מתנהלות כאילו מעצמן. לא נותר סימן למחשבה או רגש אמיתיים אחרי
שמנגבים מהן את המילים.
למרות שלמדתי שאנשים מצפים לזה - לדיבור הבוטה, לבדיחות
חסרות הפשר, הפטפוט הנמשך ונמשך... המילים האלו, שהכוונה כה
נעדרת מהן, פועלות כמו שמן מכונות המקל על החיכוך של הגברים
והנשים האלה, המחלידים בזרותם. וזה מעציב אותי, משום שאתה לא
זוכה באמת להכיר אף אחד.
בתוך גבולות החנות, אנשים מצטמצמים לכדי תוארם החברתי -
"היי ילד, שכחת את החלב", "בוקר טוב, גברת צעירה" "כן, אדון?"
אנשים הופכים לאנקדוטות מהלכות על שתיים, זהותם סופית
וטריוויאלית כמו רשימת מרכיבים: אישה, חרדית, בהריון. בסופו של
דבר, יחסי הגומלין הדקים האלה אינם אלא הראייה המכרעת ביותר של
הניכור.
אבל בואו נעזוב את הסצינה הריקה הזו - הגיע הזמן לעשות
משלוח. מה קסום הוא המשלוח! אינו אלא הצגת תיאטרון כבירה, עם
מסכים רבים שצורתם כדלתות. הס, השחקנים מתחילים להיערך במקומם
- שיחות טלפון חשובות מתנהלות, אביזרי במה מועברים מצד לצד,
מפתחות ומטבעות מצטלצלים בהבטחה בחדרים נסתרים, דלתות חורקות
ונפתחות בחשכה, לבלוע בחשאי את הסחורה המוזמנת. אישה זקנה
מציבה את כסאה אל מול הדלת ומחכה. לאותו גמול נצחי, כאן בשקיות
הניילון שלי.
ובמהרה אשוב, אל תוך נבכי מבוך המדומה, ארמון החלומות
הארוזים והצפויים מראש. זה הזמן לעשות קצת סדר! זה התפקיד שלי
לגרום לדברים להיראות נחשקים ומשביעי רצון, אחידים ונחמדים
ומסודרים כאחוזי דיבוק. יחידות מזון ממושמעות לחלוטין עומדות
איתנות בשלשות - שורה אחר שורה. שכן החנות נמצאת תמיד תחת מעקב
קפדני - הכל בה נעוץ למקומו ומרוסן בידי אותו משטר צבאי של
קוסמטיקה השולט בחיינו שלנו. הכל חייב להיות חדש ויפהפה.
משום שאנו לנצח מתים ומתנוונים, מעבר ליכולתנו להתנגד או
להשלים, אז מוטב כנראה שנקיף את עצמנו באשליות בורקות של שלמות
ונעורי נצח. מכאן ודאי נובע המנהג האבסורדי הקובע שנקנה רק את
המוצר עם תאריך התפוגה הרחוק ביותר - חודש, חודשיים מהיום - גם
אם נטרוף ונבלע אותו ברגע שנצא מהחנות.
זמן. אני מדבר עליו רבות ואכן הרבה ממנו שוכן בתוככי החנות.
דחוק בפינות אליהן המטאטא שלי אינו מגיע. לא זז לעולם, דחוס
בארגזים וקופסאות. נוטף עד אין קץ כמו מיץ באוש מפחית נקובה.
דבר אחד ויחיד מעיד כאן על זחילתו האיטית של הזמן. זוהי
ההתקדמות הקבועה, העצלה של תאריכי התפוגה, בקפיצות הקטנות,
ההססניות שלהם אל העתיד הקרוב. זו נבואת אחרית הימים הטבועה
בכל מוצר ואיננה נכשלת להגשים את עצמה. כזו מנטליות קשישה
שוררת על המדפים - העולם אינו אלא זה המפיג אותנו.
לומדים זאת היטב בעבודה בקרב המצרכים - דבר אינו נצחי. הכל
סופו לפקוע. החל בגבינה הרפה ביותר ועד לשעועית המשומרת החסונה
ביותר. ההבדל היחידי הוא בקיבולת ל"חיי מדף".
"חיי מדף" הם זה, הם מה שבאמת משנה, הם המציאות בכל הדרה.
פירושם להיות שם בחוץ, במקום בו כולם יכולים לראות אותך ולגעת
בך, להושיע אותך בכספם או להביט בך בלגלוג ולהשיב אותך למקום
הלא נכון. והאין זו התחושה של הימצאות במקום לא לנו שאנו עצמנו
חשים כאשר נכשלנו להשביע את רצונם של האחרים? שלא מצאנו את
התשוקה או הרעב בתוכם שאנחנו ורק אנחנו נספק? כמו תמיד, מגיעות
השיבה המיותמת אל המיותרות וההמתנה הנשרכת לקץ קבוע.
בעבודה במכולת באים במהרה אל הקבלה הקהה של כל דבר כמחזורי
ובלתי משתנה. אורזים את הישן, פורקים את החדש, כולם אותו
דבר... גפרורים, בקבוקי בירה, לחמים, ביצים. אין שום דבר
בשבילנו, באמת בשבילנו בתוך כל הקופסאות הצבועות והמכלים
המזמינים האלה שעל הקירות כמו מאחורי הפנים האקראיות של גברים
ונשים הצפות סביב. הם באים, הם עוזבים או שהם מתמהמהים. אבל
לעולם אין בהם משהו אמיתי או חסר תחליף. ואנו מנסים להחליט
ולבחור אבל הרשלנות, האדישות גוברות עלינו ואנחנו ניזונים
מאנשים כמו ממוצרים. לוקחים הביתה מה שיש לו עטיפה נוחה וצבעים
בוהקים. לעולם לא נפקפק במה שחתולים מצויירים יאמרו לנו לקנות,
אבל תמיד נצטרך כל כך הרבה כדי להצדיק את מה שאנחנו מרגישים
וחושבים.
אל תטעו, גם אנחנו מוצרים. כמו קרטוני חלב, זמננו יעבור מהר
ושוב לאף אדם לא יהיה צורך בנו. כמו פחיות שימורים, אם לא
נתאים לצורה המדויקת, נשאר על המדף. ואף אחד אף פעם, אף פעם לא
ישקול אפילו לקנות משהו אם אין עליו תווית ברורה. כי אנחנו
בחרדה מתמדת, מבוהלים מהשפע הריק המוצע מולנו, בורים לעצמנו
ולמזונות שאנו צורכים וכל דבר יכול להיות מלכודת מוות, אפילו
המסטיק הכי תמים.
ראו אותם ממוספרים ומתויגים וערומים על המדפים שלהם. תאמרו
שאנחנו לא אותו דבר? טריים מפס הייצור של בית ספר - צבא -
אוניברסיטה, נקטפים ונשלחים למלא איזה צורך רחוק. הדירות שלנו,
המשרדים שלנו נערמים עד השמיים ברחובות העמוסים, התוססים. הלא
כולנו ממתינים לאותה יד שתרים ותראה אותנו כמי שאנחנו באמת?
אבל סביר יותר שיושיטו ידיהם אלינו, ייקחו מאתנו את מה שהם
צריכים ויזרקו אותנו, ריקים. וכמו חטיפי שוקולד אנחנו חוזרים
שוב ושוב. מופיעים באריזות חדשות כל שנה, לובשים ופושטים צורה
כדי להתאים לדרישות הבלתי פוסקות, הבלתי סולחות, המשתנות תמיד.
כמו גרגרי תירס הלכודים בקופסא, העולם-חנות הזה הותיר לנו רק
מערכת יחסים אחת אפשרית עם האחרים - המנגנון החד כיווני של
צורך-נצרך.
האנושות היא עדיין זן המונע על ידי פחד ורעב. כל הזמן הזה
ורק הפכנו אותם ליותר עמומים, יותר מתוחכמים, אבל במערומינו,
הם נותרו עיוורים ובוערים כמו אצל הנמרים, הכרישים והעכברושים.
אנו שבויים בעולם שהציב לעצמו את הערכים הגבוהים והחומרניים
ביותר, מותיר כל שמץ של כנות מחוץ למשוואה, בלתי רלוונטי
ואשם.
ייתכן שאני חייב לכם התנצלות. אולי היה עליי לספר לכם כמה
אני שונא לסדר עגבניות או על האחווה שבין בעלי עסקים קטנים או
כמה עולה אצלנו סנדביץ'. אבל זו כבר אידיאליזציה, רומנטיזציה
של המקום הזה. הפיכתו לאובייקט משל עצמו, כשאני מחפש להציג
אותו כהתגלמות החומרנות והקפיטליזם בשיא כיעורם. האם אני עושה
שימוש קלוקל במציאות על מנת להוכיח נקודה מסוימת? בוודאי. אבל
כולנו עושים זאת. אין זה מן הנמנע.
אני רק מבקש שתסתכלו באורח החיים הזה - אופן החשיבה הזה
שהייתם צריכים לגדול ולהתאים לתוכו כמו כפפה. בו דבר אינו נרכש
בכשרון, בחסד, רק במטבעות בלתי אנושיים. דבר אינו שייך לכם,
העולם ניתן לכם בהלוואה, בתנאי שתמשיכו לשים מזומנים על השולחן
-
האם זה עושה אתכם מאושרים?
החיים האלה שאנו עובדים קשה כל כך כדי לשמור עליהם - מחזקים
את הברגים והאומים, תופרים את הקצוות הפרומים, לוחצים על
הכפתורים הקטנים שלנו. מספקים לכם קול בקצהו של כל טלפון,
מזכירות, אנשי מכירות, מפעלים בדרום אמריקה, ילדות קטנות בסין,
דייגים בים הבלטי. כל כך הרבה התרוצצויות והקפה - כל הקפה הזה!
זה לא מה שהזמנתם?
אז למה אנחנו עובדים כל כך קשה בשביל כל כך מעט אושר? |
