אני לא יודעת מה קורה איתי, ולמה הכל הולך לי כל כך חרא.
אין לי מושג מה תהיה הפצצה הנוראית הבאה שתנחות עלי.
אני נחמדה לאנשים, חוץ מהמשהו הקטן הזה שפתאום אני נזכרת בו,
או משהו קטן שאומרים לי, ובאותו הרגע המצב רוח שלי מסתובב 180
מעלות ואני נהיית עצבנית.
אני רבה איתם, ואז משלימה איתם. כל חיי אני חיה בתחושה שאני
חייבת לאנשים משהו.
אני לא מבינה איך לאנשים הכי רעים הכל מסתדר נפלא. אז מנסה
להיות מגעילה. אולי, מי יודע, זה יעזור והכל יתחיל להסתדר לי.

אבל זה לא! זה רק הולך ונהיה יותר גרוע.

בכל יום אני מבינה כמה שבנים זה עם חרא, אבל בכל זאת מרגישה את
הצורך לנשיקות ומגע.
וההיא רוצה שאני אדבר עם הבנאדם שהאכיל אותי הכי הרבה חרא בזמן
האחרון כי: "הוא אוהב אותך", "הוא ממש עצוב שאת מתנהגת אליו
ככה" ו"תסלחי לו, הוא ממש נפגע ממך! הוא מסכן...".
כולם אומרים לי כמה שאני צריכה לדבר איתו ולסלוח לו על כל החרא
שסבלתי ממנו. אבל מה איתי? זה בסדר שאמשיך להפגע?.
הוא מדבר עם החברה הכי טובה שלי ומספר לה על הבחורות
הדימיוניות שהוא יוצא איתן ומתנשק איתן.
אני יודעת שהוא רוצה שאני אקנא.
אחרי יומיים, הוא חוזר ואומר לה שהן זרקו אותו, כדי שאני אבין
שהוא פנוי בשבילי.
וגם "בטעות" יתקשר אלי לפלאפון, ויאמר, כבדרך אגב, שאני אסלח
לו.

האבא שלי בא אלי בטעות ואני שותקת. אני יודעת שאם אוציא ציוץ
בבית שלו- כולם יעשו לי פרצופים, והוא יעשה לי את שיחת:
"בואי-אני-אבהיר-לך-עד-כמה-את-לא-בסדר-ואני-מושלם!" שלו.
הוא משוכנע שאני צריכה להודות לו 24 שעות ביממה, בעוד אחותי
החורגת בכלל לא אומרת להם תודה אם הם קונים לה בגדים, או אפילו
מסטיק. אני צריכה לנשק להם ת'רגליים אם הם מביאים לי פירור
לחם.
ובעוד אני מסתכלת על בת המצווה שעשו לנו יחד- אני רואה שכל
המסיבה היתה עליה. ואולי, פה ושם כשהיה להם כוח- הם הזכירו גם
אותי...

אני כל הזמן חושבת שהכל צריך להיות מושלם.
אם אומרים לי איפה אני טועה אני מתחרפנת!
אני מרגישה רע עם עצמי ואין לי ביטחון.
מכל דבר מפגר אני מתלהבת כדי לנסות להראות לעצמי שאני שווה
משהו, אבל בתוכי אני יודעת שלא.
מישהו אמר לי שאני יפה. ואפילו הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם-
צחק עלי.
אחרי זה אמר שזה היה בצחוק, אבל אני יודעת שזה באמת מה שהוא
חושב, בדיוק כמו כולם!

אני כל הזמן חושבת שכולם מסתכלים עלי ובוחנים אותי, כשבעצם הם
לא עושים את זה.
אני לא יכולה להפסיק לכעוס על אמא שלי, ורוצהכל הזמן לתת לה
להרגיש רע.
אני כבר באמת לא יודעת מה קורה איתי, ומבינה שכל השירים
המזדיינים שלי על כאב..

אגב, זה מה שנגרם לי בגלל שאבא שלי הפסיק לי את הטיפול עם
הפסיכולוגית שלי.