התגייסתי לחיל קרבי, הכנתי את עצמי, התאמנתי קשה והגעתי סופר
מוכן למלחמה. הגעתי ליחידה מובחרת שמיועדת להיות בקו קשה
ומסוכן, והנה אני מוצא את עצמי בכיתה לומד, כותב, מקשיב ועושה
מבחנים. ואני חושב לעצמי: "12 שנות לימוד סיימתי, אז מה לעזאזל
קורה פה?"
קורעים לי ת'תחת כל היום סתם.
אני נמצא עם בני נוער שעוד לא הספיקו לקלוט שהם סיימו את גיל
הנעורים, ומתחילים את החיים האמיתיים עם טיפת אחריות, וכבר הם
רצים, זוחלים עם נשק חי ותחמושת שעפה לכל עבר, ופקודות
ועונשים, ומשמעת מחמירה. למה בכלל לקחנו על עצמנו את כל החרא
הזה?!
ותמיד יש את התשובה של: "אם אנחנו לא אז אף אחד לא...".
יש תמיד את המונחים: "גאוות יחידה" ו"גאוות הלוחם", אז נכון
שזה כבוד להיות לוחם כשאתה משמעותי בעיניי החברה, וכשאני יושב
ברכבת ואנשים מסתכלים עליי בהערצה, ולי בכלל לא אכפת מה אחרים
חושבים, יכלתי להיות ג'ובניק ולקבל קל"ב, להיות קרוב לחברה שלי
שאף היא לא נשארה לי בגלל הצבא. חוץ מהכושר, הגאווה, העייפות
והתסכול, נשאר פחד אחד גדול, הפחד מהמוות שהולך לו לנגד עיננו
ואומר שלום בכל הזדמנות.
"אנחנו נגד מלחמות..."
נכון... בוודאי..., אז למה הצבא מלמד ייצור קטן ומסכן כמוני
איך להרביץ, להילחם, לירות, להרוג... ובעיקר, איך למות?
הצבא בונה עתיד, הצבא אף בונה לך מצבה ואפילו חוקק את שמך
עליה, והכל למען המדינה.
זה לא בשבילי, אבל יש לי מוסר ואני אמות לי אי שם בלבנון כי
בסך הכל אין לי ארץ אחרת!