"תכתוב עליי סיפור", היא אמרה כשחיוך על שפתיה. בחיים לא
הרגשתי כה מותקף, כאילו לולאה קשרה עצמה סביב צווארי. שתקתי,
נסיתי שלא להראות את זה, אבל קפץ עליי מבט מבוהל של אדם הנתפס
בשעת מעשה. איך אני אמור לענות על דבר כזה בכלל?
'תכתוב עליי סיפור' - כאילו יש לי כל כך הרבה השראה שהיא פשוט
נשפכת ממני לסיפורים.
רציתי לכתוב עליה סיפור, בוודאי שרציתי, אבל לא יכולתי, לא
יכולתי להביא את עצמי לעשות את זה. וגם אם הייתי יכול, לא
הייתי יכול לתת לה לקרוא אותו אף פעם.
היו לה רגעים כאלה, רגעים שכל תשומת הלב הייתה שלה, החדר היה
מתמלא בדממה דרוכה ורק היא הייתה בחדר, גם כשהיו שם עוד אנשים.
היא הייתה שרה ומנגנת, המבט שלה לעולם לא נפגש עם עיניהם של
אחרים, ומלבדה, לא היה שם עוד איש, אפילו כשהיא לא הייתה לבד.
אם הייתי יכול לכתוב עליה סיפור, הוא היה מלא ברגעים האלה. לו
רק הייתי מסוגל לומר לה. נסיתי פעם אחת להגיד לה, היא ישבה שם,
דיברה בלהט על דבר אחד או אחר, זיק של שמחה ניצנץ בעיניה.
אמרתי לה: "לרגע היה לך את המבט הכי יפה בעולם".
היא עצרה, חייכה חיוך מבוייש ונדמה היה לי שהיא מנסה לרדת
לשורש דעתי.
שנאתי את המחשבה על עזיבתה. זה נכון שהרגעים הכי יפים שלנו היו
לעיתים רחוקות מידי, אבל שנאתי את המחשבה שהיא תשאיר אותי לבד,
ועוד תיקח איתה את כולם. אולי על זה אפשר לכתוב לה סיפור? אם
אני רק אצליח להוציא את המילים מהלב אל הדף בלי שישבר לי הלב.
היא תלך לה, ותחייה לה חיים אחרים, בלעדי. גם אני אצטרף, מאוחר
יותר, אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר. אין מה לעשות, דברים
יכולים להיות כמו שהם, רק כשהם קורים.