היא הסתכלה עליהם במבט עצוב ושתקה.

היא תמיד שותקת, אז מה חדש בזה? כולם כבר גם ככה רגילים אז
אין זה דבר מדהים או מפתיע, היא אוהבת קצת את השתיקה שלה.
נכון, זה לא דבר טוב, זה דבר רע שצריך ללמוד להתמודד איתו, אבל
יש משהו מנחם בשתיקה שלה. העולם שלה, שהוא אך ורק שלה, ואין
אחד שיכול לחדור אליו. בעצם הייתה אחת אבל זה כבר לא נחשב
יותר. עכשיו השתיקה היא משהו פרטי שלה, והיא אוהבת את זה. טוב,
נכון, היא לא אוהבת 'אוהבת' את זה אבל היא מסתדרת עם זה. היא
מסתדרת עם הרבה דברים. עם המבטים של חבריה או לחילופין עם
ההתעלמות שלהם. זה מה שהכי כואב לה, שהם כבר לגמרי אדישים
כלפיה וכלפי ההתנהגות שלה. הם פשוט רגילים. אבל אפילו היא
עדיין לא רגילה... היא חוזרת ואומרת לעצמה שיהיה בסדר ושהיא
תשתפר ולא תברח מהמבטים ומהפחד אבל איך מתמודדים עם פחד? היא
חשבה תמיד שאם פחד מתגשם אז הוא מפסיק להפחיד. היא למדה שזה לא
בהכרח נכון. כשהפחד מתגשם ממשיכים לפחד, זה אפילו מגביר אותו
והוא ממשיך להתגשם והיא ממשיכה לפחד אז איך יוצאים מזה?

אתמול היא הלכה עם כולם לאיזה סרט, היא לא נהנתה כי היא אף פעם
לא נהנית אבל היא צחקה, היא אפילו דיברה והיא בכל אופן הייתה
שם וזה אולי נשמע סתמי אבל זה ממש הרבה בשבילה לימים האחרונים
האלה. ואולי היא רק דמיינה שהיא הייתה שם? אולי היא שוב בילתה
בבית לבד עם הכלום שלה ורק קיוותה ללכת לראות סרט? ואולי היא
הלכה אבל בעצם שתקה כל הזמן וסבלה וחזרה הביתה וניסתה לבכות
אבל לא הצליחה? ואולי הזמינו אותה והיא שוב סירבה בתירוץ מטופש
כמו שהיא עשתה כ"כ הרבה פעמים בחודשים האחרונים עד שהם בעצם
כבר מתחילים לוותר עליה?

יוצאת מהכיתה בהליכה מהירה, כמעט רצה, בורחת כהרגלה אל מקום
שבו השתיקה תהפוך למעין מובן מאליו, והצורך, החובה לדבר,
יתגמדו משמעותית.
וכמו בכל פעם אחרת היא מוציאה איזשהו דף ריק ומנסה למלא אותו
במחשבות, קורעת מעצמה מילים שאינן שייכות לדף וכך הם גם
מרגישות, לא במקום. לא בסדר הנכון. לא מתאימות. כמוה כמעט. אבל
רק כמעט.
שוב מרגישה את עצמה שוקעת לתוך מילים נדושות ומחפשת לפחות בהן
תשובה שלא קיימת שם.
שוב מרגישה איך האכזבה משתלטת על הגוף שוברת אותו עד שלא נותר
יותר דבר.
השמחה מתמוססת בעצב והעצב נעלם עם בואה של הריקנות.

ובין העצים הגבוהים עיניה נעצמות, אולי מחוסר רצון לעוד רגע של
ערות ואולי סתם כי בשעה אחת עשרה היום כבר היה מספיק ארוך
בשבילה.
היא נרדמת לתוך עוד יום חסר חלומות.