יצאתי אידיוט! אני ממש אידיוט! איך ברגע שנמשך הפסדתי הכל?
יש כאלה שיאמרו שהכל קורה לטובה ו"אל תדאג הכל יסתדר", אבל
איך?
היה לי כבר טוב, אז למה דברים טובים קורים לעיתים רחוקות?
באמת שהייתי מוכן לתת הכל למען אהבתי, אפילו את חיי הייתי
נותן...
אולי הקרבתי יותר מדי? אולי ,בעצם, לא נתתי כלום?
עכשיו זה הזמן להיות ספקן, לראות את העניין מכל הזוויות
האפשריות-
אופטימית ואופטימית פחות.

לקראת המפגשים בינינו הייתי ממש נרגש: רמת האדרנלין בדמי עלתה
והאהבה שלי ממש פרחה כשראיתי את פניך- הקורנות מאושר למראה
המכונית התעשייתית בה אני נוהג.
באיזשהו שלב, שוב הייתי מגיע, בשיא הרגש ובאושר עילאי וכלי
הרכב שלי כבר לא ריגש אותך,
ועד שכבר עלית עליו, אני עצמי כבר הפסקתי לרגש אותך.
אני אפס, שכן איך אדם שאוהב כל כך לא יודע למלא את אהבתו?
כל מה שהיה בינינו התחיל באופן מוזר לחלוטין ובהפתעה מוחלטת,
שלא הייתי מייחל לה מעולם,
אך באותה הפתעה נגמר הכל, התפוגג, נעלמת מהטופוגרפיה של חיי
כאילו ובלעה אותך האדמה.
הקשר בינינו נותק כמו אחרי רעידת אדמה ואני כאב שמחפש אאחר בנו
הקבור בין ההריסות, אך לשווא...

אני מחכה לטלפון ובו יגידו לי: "הבן שלך כאן. הוא מת, אדוני.
אנחנו מצטערים".
העיקר שאדע מה עלה בגורלו.
עכשיו זה ברור, אני אידיוט!